"כל דבר צריך להזכיר לו, לאסוף את הילד מהגן בזמן, להוציא את הזבל או למלא דלק. די! אני לא אמא שלו", אומרת בכעס מיכל.
"ואני לא הילד שלך. תפסיקי להתייחס אליי כאילו אני זקוק לחינוך מחדש. גם לפני שפגשתי אותך ידעתי איך מתלבשים ואיך מתנהגים. החיים שלי לא התחילו כשהכרנו", מגיב אוריה.
לא סתם משתמשים מיכל ואוריה במילים "אמא" ו"ילד". הם כלואים בתוך דפוס זוגי מוכר שנקרא "אמא-ילד" או "אבא-ילדה". זהו דפוס בו אחד מבני הזוג בוחר, במודע או לא, להתייחס לבן/בת הזוג כמי שזקוק להכוונה והדרכה בתחומים מגוונים של החיים: טיפול וחינוך הילדים, צורת נהיגה, עמידה בלוח זמנים, סגנון לבוש, התנהלות דתית והלכתית, החלטות בתחום הכלכלי, טיפול ברכב, אחזקת בית ועוד.
דפוס זה נובע מהמחשבה, המודעת או הסמויה, שאני יודעת יותר טוב מבן הזוג שלי איך נכון לנהוג בסיטואציה, ולכן טבעי בעיניי שאסביר לו מה יש לעשות. לעיתים קרובות מודל התנהגות זה מתבטא במשפטים כמו: "זה מה נכון לעשות", "אני יודעת איך עושים את זה", "תן לי להראות לך", "זה מה שצריך לקרות עכשיו" וכדומה. לעיתים קרובות נראה כי אולי יש הצדקה לבחירה בהתנהלות זו, וכהוכחה: בן הזוג מאחר, לא מוציא כסף בצורה מחושבת או לא מבין איך נכון להתנהג עם הילדים, ולכן נכון להסביר לו.
כמה זה עולה לנו?
כשאנחנו לומדות להכיר את דפוס "הורה-ילד" חשוב שנבין לא רק את אופיו, אלא גם את תג המחיר ששכרוף בו. לכאורה, להתנהגות זו יש רווח: הדברים מתנהלים כפי שאני רוצה ומאמינה שנכון. אך חשוב שנכיר ונזכור גם את המחיר הכפול שמחכה לי שם.
ראשית, כשאת בוחרת להיות "אמא" של בן זוגך, אל תופתעי שקיבלת ילד. ובמילים פשוטות, הבחירה להתנהל בדפוס הורי זה, היא לא רק תוצאה של ההתנהלות "הילדותית" של האחר, היא גם זו שמייצרת אותה. ככל שתמשיכי להתנהל בדפוס זה, בן הזוג יתרגל להסיר את האחריות מעליו ולהקטין ראש. הוא יגלה שאין סיבה להתנהלות אחרת, קל ופשוט יותר שמישהו אחר מסדר את העניינים. את, מנגד, תרגיש יותר ויותר שבמקום לקבל שותף וחבר, קיבלת עוד ילד.
פה מסתתר המחיר השני והכבד יותר: ככל שתהיו "אמא-ילד", תהיו פחות בני זוג. אף אחד מאיתנו לא אוהב להיות מנוהל או להרגיש שהצד השני לא סומך על היכולת שלו להחליט ולפעול בצורה נכונה. לכן, ככל שדפוס זה נכנס ליחסים הזוגיים ביננו, תלך ותפחת האינטימיות הזוגית שמצריכה יסודות כמו חברות, שותפות ואמון – שנובעים כולם מתוך יחסים של איזון, ולא של היררכיה.
מה עושים?
הצעד הראשון הוא לבחון האם "הורה-ילד" נוכח ביחסים בינכם. תמצאי רגע של שקט, ותשאלי את עצמך בכנות האם את או בן זוגך מתייחסים לשני מתוך מקום הורי. אמליץ שתחשבי על תחומים שונים בחייכם המשותפים (אחזקת בית, חינוך ילדים, בירוקרטיה ועוד), ולגבי כל תחום נסי לבחון האם מישהו מכם תפס את תפקיד ההורה.
הצעד הבא הוא קשוח יותר: להאמין שהשני יכול לפעול ולהגיב נכון, וללמוד לצמצם מעט את עצמי. כלומר, כאשר אני מרגישה שאם אני לא אעשה את מה שצריך – אף אחד אחר לא יעשה זאת, אני לא מאפשרת למציאות הזו להשתנות. יש בלגן – אני מסדרת אותו, בעלי מאחר לאסוף מהגן – אני הולכת במקומו, הוא שכח לשלם קנס – אני אסגור את הפינה, הוא דיבר לאחד הילדים באופן שנראה לי שגוי – אני מגשרת ומפייסת. באופן זה, אני לא מעניקה לבן זוגי הזדמנות להוכיח את עצמו, והאמת גם אין לו סיבה, מישהו אחר מטפל לו בעניינים. חשוב שנזכור שבזוגיות אין ואקום, כאשר אני מפנה מעט מקום, מישהו אחר יכול להיכנס לתוכו ולמלא את החלל.
אז בואי נשאיר את ההורות לילדים האמיתיים שלנו, ונחזור להיות בני זוג.
