עניין של שייכות

ביום חמישי האחרון, נקלעתי בטעות לשיחה מעניינת בין הבת שלי מאיה (9) לבת שלו לילוש (12). מאיה שאלה את לילוש אם היא אוהבת להיות יותר אצלנו או אצל אמא שלה. הקשבתי בשקט לשיחה ולא התערבתי.

לילוש חשבה רגע ואז אמרה: "אני אוהבת להיות אצל אמא. שם אני יותר קרובה לחברים שלי. אבל אני ממש אוהבת להיות אצל אבא, כי כאן יש לי אתכם".

פייר? התרגשתי.

זה לא פשוט בכלל להיות הילדים של נדב. הם נפרדים מהחברים שלהם למשך חצי מהשבוע בקביעות ולמרות זאת, איכשהו, לילוש לא הצליחה להחליט איפה היא אוהבת יותר להיות. שאלתי אותה למה היא חושבת שאצלנו טוב לה עם כולם. והיא ענתה בכנות "אני לא יודעת, אני פשוט מרגישה שאני שייכת".

תהיתי ביני לבין עצמי על תחושת השייכות הזאת שהילדים שלנו חווים. זה הרי לא טבעי. זה מורכב אפילו כשתינוק חדש נכנס לבית "רגיל" של פרק א'. זה הרבה יותר קשוח כשעוברים לגור ביחד ילדים בני ארבע, שמונה, עשר ויותר, אז כשישבנו בארוחת החג יחד, החלטתי לשאול אותם ולהביא לכם את התשובות שלהם כפי שהן.

הקורונה: היינו פה זה עבור זה. כשכמעט יצאנו מדעתנו משעמום, ניצלנו את העובדה שאנחנו יחד. המצאנו משחקים, יצרנו יחד. עילאי של נדב, מצא את עצמו מתייחס למאיה שלי, שקטנה ממנו באופן משמעותי, ומשחק איתה.

הייתי רואה אותם משחקים יחד מונופול במשך שעות. הוא לימד אותה את רזי הכסף, הקניה והמכירה. היא מדברת כמותו היום. מוציאה כספים מדומים, קונה נכסים מדומים ואז אומרת "זאת השקעה נבונה". היא רק בת 9.

הכללים שכתבנו יחד: הבנו זה את המבוכה של זה. כשאתה נכנס לשירותים ומגלה שכבר יש שם מישהו והוא לא המשפחה שלך, זה הדבר הכי מביך בעולם. כשההורה שלך נוזף בך מול ילדים אחרים, זה נורא מבייש. מתוך חוסר הנוחות הזאת כתבנו את הכללים שלנו לחיים משותפים בבית. שמירה על גבולות ופרטיות.

פעילויות משותפות: אתם, ההורים, הקפדתם לצאת איתנו יחד לטייל אחרי סעודות שבת, ללכת יחד לגן שעשועים, וללכת לבריכה. זה חיבר בינינו מאד.

יחס שווה: התייחסתם אלינו באופן שווה. חילקתם תפקידים שווים, זכויות שוות, כללים שווים. הקפדתם שנשמור זה על זכויותיו של זה. כשהיה לנו ויכוח על הטלוויזיה, לא בחרתם בצד של הילדים שלכם, אלא בצדק. ידענו שאנחנו יכולים להיעזר בכם.

"השנה הראשונה הייתה מאד קשה לנו". הם הודו. "לקח זמן להתחבר".

הבנות נזכרו אפילו בפעם אחת שבה הלכו מכות. נדב ואני לא זוכרים את זה. הן מספרות שהפרדתי ביניהן ואחר כך, כל אחת בנפרד, זכתה ממני להרצאה בלתי נשכחת. קשה להאמין היום. קשה להיזכר. זה נראה כמעט מופרך.

לפעמים אני חושבת שמה שהחזיק אותנו ברגעים קשוחים, היה המבט קדימה. ידענו שבסוף הכל יהיה בסדר. ידענו שזה אפשרי. ידענו שהם רק ירוויחו מזה. והם הרוויחו. המשפחה התרחבה. יש להם זה את זה. ובעיקר – יש להם אותנו – תמונה מלאת תקווה של התחדשות, זוגיות, תקשורת ואמונה באהבה.