"וָאֶתְּנָה אֶת-הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת-עֲבֹדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…" (פרק ח, יט). על הבדלתם של הלווים מתוך כלל בני ישראל וההשלכות המיידיות והעתידיות על מעמדם וכוחם, נכתב רבות בפרשת במדבר. אך גם בפרשתנו, פרשת בהעלותך, מובא נושא הלווים, וזאת בכדי לספר על מימוש הבדלתם ועל מהות הכוח הנתון בידיהם. אולם, למרות חשיבות הנושא, חלקה הארי של פרשת בהעלותך מתמקדת דווקא בכוח הניתן בידיו של משה המנהיג ובהתמודדותו עם תפקידו.
האירוע הראשון בו נדרש משה להפגין מנהיגות, מתרחש בשנה השנית, בחודש הראשון ליציאת בני ישראל ממצרים. "וְיַעֲשׂוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ. בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר-יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה…" (ט, יב-יג). לאחר עשיית הפסח, ניגשו אל משה ואהרון אנשים טמאי נפש אדם בשאלה: מדוע עליהם להיגרע מחגיגית הפסח. משה, שידע שאין בידיו תשובה ראויה, ביקש מהאנשים: "עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה-יְצַוֶּה יְהוָה לָכֶם." פנייתו של משה לה' מלמדת על אופי מנהיגותו. משה לא ראה עצמו כמי שמחזיק בכוח אולטימטיבי ובידע אינסופי. להפך, הוא ידע שמעת לעת יהיה עליו לבקש הדרכה והוא לא התבייש לבקשה קבל עם ועדה. ואכן, פנייתו של משה לקב"ה ייצרה פתרון אלוקי לבקשה אנושית. "אִישׁ אִישׁ כִּי-יִהְיֶה-טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַיהוָה. בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם" (שם, י-יא).
האירוע השני שמעמיד את מנהיגותו של משה במבחן התרחש לאחר שבני ישראל יצאו למסע במדבר, חטאו ונענשו על "חטא המתאוננים" ולאחר מכן בכו על הדגה והבשר שבמצרים. "וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת-הַדָּגָה אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם…" (יא, ד-ה). חטא "קברות התאווה" מציין נקודת שבר בהנהגתו. משה, אינו יכול לשאת את תלונות העם ופונה אל הקב"ה במילים קשות: "לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא-מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת-מַשָּׂא כָּל-הָעָם הַזֶּה עָלָי. הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל-הָעָם הַזֶּה אִם-אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ…" (שם, יא-יב). שברו של משה הינו אמיתי, הכעס והתסכול שלו גורמים לו לזעוק כלפי שמיים: "וְאִם-כָּכָה אַתְּ-עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל-אֶרְאֶה בְּרָעָתִי." (שם, טו). אך מתוך שבר זה, נוצרת גם הזדמנות לצמיחה. ה' מחליט שמשה אינו צריך לשאת בעול ההנהגה לבדו, ומבקש להאציל מרוחו על שבעים אנשים מזקני ישראל: "וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא-תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ." (שם, יז). פנייתו של משה לה' וחלוקת הנהגתו עם שבעים מזקני ישראל מלמדת כי משה היה מודע היטב ליכולותיו ולגבולות מנהיגותו, ולא טרח לרגע להסתירן. הנהגתו לא היתה ריכוזית וחלוקת מנהיגותו עם אנשים נוספים לא הפחיתה ממנה כי אם שיבחה אותה.
האירוע האחרון המלמד על הנהגתו של משה מתרחש מיד לאחר האצלת הרוח על שבעים הזקנים בהיותם בפתח אוהל מועד: "וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי-אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה." (שם, כו). לאור התנבאות האנשים במחנה, מגיב יהושע בן נון, משרת משה, בצורה חריפה ומבקש לכלוא אותם. אך משה, עוצר בעדו ומלמד אותו שיעור חשוב בהנהגה: " הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה נְבִיאִים כִּי-יִתֵּן יְהוָה אֶת-רוּחוֹ עֲלֵיהֶם." (שם, כט). במילים אחרות, משה אינו מפחד מקרבתו של העם אל הקב"ה ואף אינו מבקש לקחת בעלות על קרבה זו.
אין מחלוקת שמשה היה מנהיג ייחודי. כוחו הרב לא השפיע על התנהגותו והלך מחשבתו. לא בכדי מספר הכתוב בפרק האחרון של הפרשה: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה." (יב, ג). מי ייתן ובדורנו נזכה למנהיגים ומנהיגות בעלי תכונות שכאלה. מנהיגים שכוחם לא יסנוור את עיניהם והתנהגותם לא תרחיק אותם משליחותם.
