בכירה בחברת הייטק שמתעסקת בניתוח תכנים ברשת עמדה השבוע על ההבדל העקרוני בין בנימין נתניהו לשאר 119 חברי הכנסת: כשזה נוגע לפוליטיקאי רגיל, הציבור מגבש את דעתו עליו בהתאם לדעתו בסוגיה ציבורית. כשזה נוגע לנתניהו, הציבור מגבש את דעתו על הסוגיה הציבורית בהתאם לדעתו של נתניהו. מי שתומך בביבי תומך בעמדתו, ומי שנגדו – מתנגד בתוקף.
התיעוב לנתניהו עיצב את השמאל־מרכז בדיוק כפי שהערצת נתניהו עיצבה את הימין. אבל החודש סימל מפנה מסוים: בסקרים שפורסמו אחרי רצף האירועים החלומי לנתניהו – מהעברת השגרירות לירושלים, דרך המבצע הנועז בטהרן ועד התקיפות בסוריה – ניכרת תופעה של זליגת קולות משמעותית מהמרכז ימינה. בפעם הראשונה יש משיבים שהצביעו לפיד או הרצוג ואומרים שלו נערכו הבחירות היום, היו שמים "מחל" בקלפי. ביטוי פרסונלי יותר לכך ניתן בהצהרתו המפתיעה של הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ, לבטח לא איש ימין, שאחרי שנה של חיזורים מצד יש עתיד והמחנה הציוני השתעשע פומבית דווקא ברעיון ההצטרפות לליכוד.
רוב הבורגנות הישראלית סולדת מראש הממשלה כבר שנים, אבל בעת האחרונה, כמו רוב הישראלים, היא דווקא בהתרוממות רוח בואכה אופוריה. אם ל־100 אלף איש (3־4 מנדטים) כבר לא כואבת הבטן כשהם חושבים על נתניהו, המשחק האלקטורלי די סגור.
אלא שניסיון העבר מלמד שספק אם זה יקרה.
הצבעה בקלפי, על האופי המיוחד, המיושן שלה (פעם בארבע שנים, מבחר מוגבל, רק פתק אחד) מעודדת הצבעה בהתאם לשבט, ולא בהתאם לניתוח קר של המציאות. זה אירוע מהבטן, לא מהראש, לאו דווקא במובן השלילי של הביטוי. במהלך מבצע צוק איתן זכה נתניהו לשבחים מקיר לקיר בשמאל־מרכז על הריסון שהפגין, והותקף מימין. אך הוכרזו הבחירות, בחורף שאחרי, וכולם חזרו לעמדות המוצא. נעמי שמר כבר אמרה: מי ששנא שונא, מי שאהב אוהב.
