ביום ירושלים צעדנו עם הילדים בריקוד הדגלים בבירה, ועל פנינו חלפה חבורת נערות בחצאיות כחולות וחולצות לבנות ששרה בחדווה "שיישרף לכם הכפר". רגע אחרי שעברנו ליד חבורת נערים שרקדה בדבקות "ייבנה המקדש יישרף המסגד" (ככלל, ההפרדה המגדרית המפורסמת לא תפקדה מי־יודע־מה).
הדיונים ברשתות בשבוע העוקב עסקו בשאלה אם מדובר רק בקומץ־שאינו־מייצג או שמא באחוז ניכר שדווקא כן מייצג. וזו אכן שאלה מעניינת מנקודת מבט פוליטית או סוציולוגית. אבל אותי מעניינת הבת שלי; שנראית בדיוק כמו הנערות הללו, וכשהן מתקרבות אלינו אני מחשב לראות בעיניה ניצוץ קטן, אולי רק מדומיין, של הזדהות.
אני חושב על הבת שלי שגרה 13 שנה בגוש עציון. מאז שנולדה. ועברה את שלושת הנערים ואת ארי פולד ואת אליאב גלמן, וחיכתה איתי ברכב שעה ארוכה בפקק שנוצר אחרי הרצח של יעקב דון. אני נזכר בשבת אחת אחר הצהריים, כשהיא שיחקה שם־קוד עם חברות, ואחת מהן זרקה את מילת הרמז "צומת הגוש". ומזווית העין קלטתי את הילדה שלי, שעוברת בצומת בכל בוקר, מרפרפת עם העיניים על לוח המשחק, מדלגת על המילה "כיכר", מוותרת גם על "אוטובוס", ומניחה אצבע בוטחת על התשובה הנכונה: "מוות". אני חושב עליה ותוהה לאן כל מטען הרגשות הזה הולך.
כשבתי שיחקה שם–קוד עם חברות, מול מילת הרמז "צומת הגוש" קלטתי אותה מדלגת על המילה "כיכר", מוותרת גם על "אוטובוס", ומניחה אצבע בוטחת על התשובה הנכונה: "מוות"
אין מקום בתרבות או בתקשורת, לחוויה היומיומית של הפחד מעבר לקו הירוק. לניסיונות ההצתה הבלתי פוסקים בכל הקיץ, שמותירים ביערות כתמים שחורים שהולכים ומתקרבים. אין מקום לאבנים שנזרקות, לקללות, לתנועות המגונות. הפוסט הראשון (והיחיד) שפייסבוק חסמה לי היה על הנהגים עם לוחיות הרישוי הלבנות שחותכים אותי דבר יום ביומו על קו הפרדה רצוף, בנסיעה פראית, מסחררת.
וכשאין מי שמחבק ומכיל את הכעס הזה, הוא הולך ונצבר. בכל פעם שאתה חולף ליד רכב פלסטיני והראש מתכופף בתנועה לא רצונית, קצת פתטית, של התגוננות. בכל פעם שאתה עוצר ברמזור ואחד הילדים מסתכל בחלון ומבקש לנעול את דלתות המכונית. רגעים קטנים של חוסר אונים, שמתורגמים לזעם, לרצון מאוד עמוק שהגורם המאיים ייעלם. שיישרף לכם הכפר.
החלק החשוב במשפט הזה הוא לא החלק עם השרפה והכפר. למרות שגם הוא שווה התבוננות, כי יש בו למרות נוראותו גם סוג של סובלימציה של הדחף הקמאי לשרוף את האויב. כילוי של החימה הבוערת על העצים והאבנים, על הכפר (שגם אותו לא נשרוף בעצמנו, רק נביע תקווה שיישרף). החלק החשוב במשפט הוא המילה "לכם", שמייצרת באופן מיידי חוויה חזקה של "אנחנו". שותפות אמיתית לכאב ולזעם, כזו שלא צריך להסביר אותה או להתנצל עליה. וגם אם המשפט עצמו מתועב, והוא אכן כזה, הוא משקף צורך עמוק שדורש לבוא על סיפוקו. המסורת הנוצרית מתעבת את הנקמה. היא מנסה בעקשנות להדביר אותה, לחנך להפניית הלחי השנייה. ובד בבד פנטזיית הנקמה מתפרצת ללא הרף מבין סדקי התרבות המערבית. בספרות גיבורי העל, בסרטים של טרנטינו, ובאינספור העיבודים של "הרוזן ממונטה כריסטו" דוגמת הסדרה עתירת הרייטינג של רשת abc בעלת השם הקליט "נקמה".
גם המסורת היהודית נזהרת בעניין הנקמה אך אינה מדחיקה אותה. פרשת גואל הדם המקראית הולכת רחוק מאוד, עד כדי התרת דמו של הרוצח, על מנת "שתירגע נפשו של גואל הדם". היא עושה זאת במינון ובמשורה, ובאופן שבפועל כמעט אינו ישים, אך היא מביעה את הנכונות להכיל ולהבין את הרצון בנקמה. לתת לו מקום מסוים בתוך הממסד על מנת שלא יגדל פרא.
בפרק של "קופה ראשית" שנקרא "ראמזי טהור לעד", מגיע אל הסופר עובד חדש, אלירן מוצפי, אוהד בית"ר ירושלים וחבר בארגון לה פמיליה. באופן טבעי, הניסיון של ראמזי להתחבר איתו נתקל בהתנגדות, אבל ראמזי לא מוותר, ובסצנת הסיום הוא ואלירן עוטים שניהם צעיפים של בית"ר ושרים יחד בהתלהבות "שיישרף לכם הכפר". ודווקא מן הרגע הזה, שבו מישהו הצליח להכיל את המילים האיומות, צוהר קטנטן נפתח בו, באלירן, ופעם אחר פעם הוא קוטע את השיר וטורח להדגיש: "לא שלך, ראמזי, לא שלך".
