כאשר חצה המלך הפרסי כורש את הנהר גינדוס, נסחף אחד מסוסיו בזרם הגועש. כורש הזועם החליט בתגובה להחריב את הנהר ולייבשו. במשך קיץ שלם חפרו עבדיו 360 תעלות, שמשכו אליהן את מי הגינדוס. אך עם הגשמים הראשונים חזר הנהר לנתיבו המקורי, והתעלות של כורש נקברו בחול. הנהר גינדוס, שנקרא היום "דיאלא", עדיין זורם בעוז. מה שמלמד שאומנם קל יותר להרוס מאשר לבנות, אבל גם להרוס לא תמיד מאוד קל. לכן מפליא כל כך מצבה העגום של מערכת החינוך הישראלית. איך הצלחנו לקלקל באופן כה יסודי את המסורת החינוכית המפוארת של היהודים?
בימי הביניים, בכל אירופה הנוצרית ידעו קרוא וכתוב רק כמה אלפי נזירים וכמרים – וכל ילד יהודי. עמוס עוז כתב פעם בהתפעלות שב"ממלכת הצללים" היהודית הענייה של מזרח אירופה מעולם לא גווע איש ברעב, ומעולם לא היה ילד אנאלפבית. עוד הרבה לפני ימי הביניים, אבותינו מסרו את נפשם כדי ללמד את ילדיהם. השופט גדעון רצה להעניש את זקני סוכות, ולשם כך תפס ברחובותיה נער אקראי, ודרש ממנו שיכתוב לו את שמותיהם של זקני העיר. הנער כתב לו 77 שמות. הרב יונתן זקס הפנה את תשומת לבנו לפרט מפליא בסיפור הזה: לפני 3,000 שנה, יכול היה גדעון להניח שכל ילד יהודי אקראי שיתפוס ברחוב יֵדע לא רק לקרוא, אלא גם לכתוב – מלאכה שהייתה שמורה בעולם העתיק לסופרים מקצועיים. למערכת החינוך היהודית המסורתית יש ניסיון עצום והצלחה חסרת תקדים; איך הידרדרנו משם למשבר החריף של מערכת החינוך הישראלית במאה ה־21?
אני חושב שהמורים של היום לא פחות טובים מהמורים של פעם, וגם התלמידים בסדר גמור, אחרי שהם מתעוררים. אני גם לא חושב שהבעיה תיפתר אם נכפה על המורים כמה פעלולים פדגוגיים חדישים. במערכת מתפקדת, בריאה ואנרגטית, המורים כבר יֵדעו לבד מה לעשות עם תלמידיהם. נדמה לי שמערכת החינוך שלנו בבעיה קשה בגלל שתי סיבות: מבנה ארגוני הרסני ופילוסופיה חינוכית נוראה.
איך הצליחה מערכת החינוך בישראל לדרדר לתהום הבינוניות את המסורת החינוכית המפוארת של היהודים
מערכת החינוך הישראלית נשלטת ביד ברזל בידי הפקידים בירושלים וארגוני המורים, בלי גמישות ובלי תחרות. חז"ל לימדו אותנו שגם אם בתחומים מסוימים צריך להגביל את התחרות במשק, בשום אופן אין לנהוג כך בבתי הספר ובמורים, שהרי "קנאת סופרים תרבה חוכמה". בישראל, לעומת זאת, אי אפשר לפטר מורה גרוע ואי אפשר לקדם מורה טוב, וזה לא ייאמן. אנחנו חייבים להעלות את משכורות המורים, אך רק בתנאי שאפשר יהיה לתגמל מורים לפי מצוינות, ולא לפי הוותק והקשרים. לריכוזיות של המערכת יש השלכות מזיקות עוד יותר מחניקת התחרות ומדעיכת המוטיבציה: היא מביאה לניהול מסורבל ומנותק. בימי הקורונה ראינו איך משרד החינוך ניסה לכפות מדיניות אחידה וריכוזית בנוגע לקפסולות, לבדיקות ולזום; כאילו בתי הספר בתל־אביב, באלעד ובנצרת נזקקו לפתרונות זהים. תנו למנהלים, להורים ולמורים סמכות וחופש חינוכי, ואל תכפפו את החינוך שלנו להיגיון הריכוזי של מועצת הלול.
לריכוזיות ההרסנית הזו מצטרפת פילוסופיה חינוכית פרוגרסיבית, שמזלזלת באופן עמוק בעצם הלימוד והחוכמה. שרי החינוך שלנו נהנים לגנות את "השינון", בעוד תורתנו תבעה: "ושיננתם לבניך". חשוב להבין שכאשר קברניטי מערכת החינוך תוקפים את השינון, הם אינם מתכוונים ללימוד שירת דבורה בעל פה, מה שממילא כבר לא עושים הרבה שנים, אלא לכל לימוד שמתמקד בתכנים ושמביא לידיעה. לנוכח ההישגים הנמוכים של תלמידי ישראל במבחני ידע, נוטים ראשי המערכת לפתרון הקל: להצהיר שהידע אינו חשוב, ולהחליף אותו בסיסמאות מעורפלות כמו "מיומנויות", "יצירתיות" ו"חדשנות"; כאילו מישהו יכול להיות מיומן ויצירתי בזמן שאינו יודע כלום בתחום מיומנותו ויצירתו. העם שהביא לעולם כל כך הרבה חוכמה גילה לפתע שקל יותר לזלזל בחוכמה מאשר להקנות אותה. בחינות הבגרות אינן קדושות, וחלק מהביקורת עליהן מוצדק. אך במערכת בדמותה העכשווית, המזלזלת ב"שינון" ובידע, רק הבגרויות מאלצות את התלמידים ללמוד משהו. ביטול הבחינות בתחומים ההומניים ימחק גם את המעט הזה.
לאור כל זאת, נדמה שהבינוניות שנוגסת במערכת החינוך שלנו כלל אינה כישלון. כשמתבוננים במבנה הארגוני ובהיגיון החינוכי של המערכת מגיעים למסקנה שהיא נועדה לייצר בינוניות, ובזה היא מצליחה. אכן, יש כיסי מצוינות שמצליחים לחמוק מתחת למכ"ם המערכתי, ואף לזה יש הסבר: למזלנו, גם במשימה של הקניית בינוניות מצליחה מערכת החינוך באופן בינוני בלבד. ויום אחד עוד יחזור נהר החינוך היהודי לזרום במסלולו.
