אז רצינו לנסוע כל החבר'ה על טפנו לסוף שבוע. כבר עם סיום קריאת משפט זה, קוראיי הוותיקים צריכים להילחץ ולחשוש שמא הכותבת חווה אירוע מוחי. כן־כן, למרות שעוד לא הגענו לחופש הגדול, מרצוני החופשי ומתוך צלילות חשבתי שזה יכול להיות נחמד. העליתי את הרעיון בקבוצה וכמובן שזכיתי לצרצרים. כזו אני, מנהיגה מלידה. לאחר לחץ קל הואילו החברים להחמיא ולשבח אותי ועל כן השיבו לי: לייק. יצאתי לדרך בחיפושיי אחר מקום ואני לא יודעת מה הבהיל אותם יותר, שאמרתי שאנחנו שמונה זוגות או שהוספתי שאנחנו בממוצע עם חמישה ילדים (טפו, חמסי, בן פורת יוסף. מרבה שוקו בלחמנייה מרבה דאגה איפה אפשר לעצור בדרך לשירותים).
ביוני 22' עסקינן, ולכן מקומות דורשים שניקח מינימום 14 לילות וגם אז אין אפשרות לעזיבה מאוחרת במוצאי שבת, וכל זה יעלה לכם במחיר מיוחד לקבוצה 400 אלף דולר, אפשר להעביר גם בביטקוין אם רוצים. ברגע המוטיבציה שלי ירדה. מה רע בקידוש בדשא עם קרקר וקריסטל מנטה? אבל אז הצעתי: "אפשר לבדוק גם בבית ספר שדה". בשלב הזה קוראיי הוותיקים נכנסים פיזית בעצמם למכונית, קושרים אליהם איזה אופנוע של איחוד הצלה ויוצאים בדרך אליי להציל אותי מעצמי. תגובת חבריי לקבוצה הייתה נלהבת, משתפת פעולה ומעודדת לעשייה והיא: צרצרים.
אז עניתי לעצמי בשאלות: "רביטל השתגעת? לישון במיטת קומתיים?", "רביטל את נורמלית? את יודעת מה מגישים שם לאכול?", "רביטל את פסיכית? זה קרוב למסלול ומישהו עוד עלול ליזום פעילות הכוללת הזעה!". אבל עניתי לעצמי במשפט הזוי: "מה שטוב לילדים שלי בטיול שנתי, טוב גם לי". וחוץ מזה, ידעתי שאני אעלה משם אחלה סטורי + טור. אז מבחינתי זו גם הוצאה מוכרת, וגם סבל מוכר. "הכול יהיה בסדר", שיננתי בזמן שהעמסתי מזון לתגבור, בוכה מהמחשבה שאמצא את עצמי מול הסלט מהסמינריונים הכולל תירס, שמיר, גמבה וכל זה שט במשהו שמנסה להיות מיונז. "זה רק ל־25 שעות", עודדתי את עצמי בזמן שהעמסתי לאוטו את הכרית שלי, אטמים, כל בקבוקי קוטלי החרקים הידועים לאדם וכדורי הרגעה. "איזו טעות", עצמתי עיניים והתחלתי לבכות, כשבמשך כל הנסיעה צפונה הילדים רבו מי למעלה במיטת הקומתיים.
בשלב זה צפו זיכרונותיי מהטיולים השנתיים. אין לי זיכרונות ממחנות כי את אלו הדחקתי, בואו רק נגיד לכם, חניכי בני עקיבא יקרים, ה' עמכם, שכמה שאתם מסכנים עם שירותים כימיים, בתקופתי היה בול פגיעה. שזה מקום שמה שלא תעשה בול לא פגעת. עבור ילדה מאותגרת חברתית הפחד מהטיול מגיע שבוע קודם, כי מתחילה סאגת מי ישנה עם מי בחדרים. אם המורות משאירות את העניין לבחירת הבנות, אכלת אותה: כי כולן סגרו חדר בלעדייך. אם בורכת במורה שמחלקת את החדרים, אכלת אותה: כי כולן נסגרות בחדר ומתבכיינות למה "תקעו אותך" איתן בחדר.
עבור ילדה מאותגרת נקרא לזה משקלית, שפחות חיה בשלום עם הגוף שלה, הפחד מהטיול מתחיל באוטובוס. איך אני אצליח לעשות את המסלול, ושוב אני אחרונה וזאת שמפחדת מהירידות ועושה את כל הדרך בישיבה, ואיזה מסכנים מלווי הנשק, שבסך הכול הגיעו כדי להתפרנס ולמצוא כלה, ובמקום זה הם מחכים לך, עם הפאוץ' המוזר והמידנית הלא מודרנית. ותמיד הייתי עייפה אבל לא רציתי לישון כי בטח אני מפספסת את כל הצחוקים. וכולן נעלמות ואז כולן חוזרות. והנחמה היחידה היא במזון, הדוחה, שסביבך. והמבט מהעובדת של חדר האוכל כשאת בלחמנייה הרביעית.
נוסיף רגע פסקת עידוד. זה בר־שינוי. בואכה כיתה ט' פרחתי חברתית. הפכתי למלכת הטיול. המיקרופון של האוטובוס בידי ואני קורעת את כולם מצחוק. גם אם אני מפחדת ולא קופצת למעיין, עדיין כיף סביבי כי שיא הצחוקים. נושא הלחמניות לא השתנה, כי בואו, היש דבר יותר טעים מזה?
נסענו לשבת, היה נפלא. בול כמו שדמיינתי. חברים, כיסא כתר, פיצוחים וזירו קר. פשוט תוסיפו על זה מיליארד ברחשים שלדעתי חלקם נכנסו לתוך גופי דרך הנחיריים וטרם יצאו. שטויות, זה חלבונים. כשאני נערכת, פיזית ונפשית. אני מצליחה. תראו איזו התקדמות, אני זו שיזמה את היציאה לטיול אחר הצהריים, המאוד קצר, העיקר לשרוף עוד כמה שעות עד לקץ השבת הלא נגמרת. הדבר היחיד שהתאכזבתי ממנו היה היעדרו של סלט תירס־שמיר־כמויונז. חבל, דווקא התגעגעתי.
