לפעמים, אחרי ההשכבות, כשאני מתיישבת ליד הדלפק במטבח ויורדת על שאריות מארוחת הערב של הילדים, אני צוללת אחורה אל מה שפעם נהוג היה לכנות "חיי", ומנסה להיזכר מה עשיתי בשעות אחר הצהריים לפני שהם נולדו. אומנם זה היה די מזמן, בעידן שבו סטטיק עדיין לא היה שם לגיטימי, אבל איפשהו בשנת 2003 הייתה תקופה שבה ילדים לא היו תלויים בי, ואני לא מצליחה להיזכר מה עשיתי בה. איך העברתי את שעות אחר הצהריים? יכול להיות שישנתי כל התקופה הזאת? יכול להיות שכמו הדובים, גם לרווקים יש שנת חורף, וכל השעות האבודות האלו נבלעות באיזה משולש ברמודה?
היום, לעומת זאת, אני מסוגלת לשחזר עד חודש אחורה ולתאר בפני שיחיה, במסגרת משחקי הפנקסנות האהובים עלינו, מה עשיתי בכל שעה נתונה, מראשון עד חמישי, מכיוון שזה די פשוט – רוב הזמן אני בהסעות לחוגים.
חביבים עליי ביותר ההורים מהזן המגשש. אלו שרבע שעה לפני החוג שואלים "מי יכול לקחת היום?" את! את יכולה לקחת היום! כבר חצי שנה כולנו מסיעים את הילד שלך. יש בוסטר ברכב על שמו
מדובר, כמובן, בהרעת תנאים. שהרי אני לא זוכרת את הוריי מסיעים אותי אי פעם לחוג. גרתי בעיר, הכול היה במרחק הליכה, והם היו פטורים מהתיק הכבד הזה שנקרא קארפול. אני חושבת שמגיעים לי על זה פיצויים. איש לא הכין אותי לסידור הזה. איש לא סיפר לי שמשמעות הבחירה לגור בפריפריה היא שאת כל העשור הרביעי לחיי אעביר בעיקר בציר שבין אלון לכפר־אדומים, כשברכב שלי שורצים ארבעה ילדים רעשנים שאת חלקם בכלל לא ילדתי.
הקונספט ברור – מטרת הקארפול היא כמובן להקל עלינו ההורים, ומבחינה רשמית לפחות מספר הנסיעות אמור להצטמצם. אבל איכשהו הלו"ז תמיד מתמלא בהן. אם השתחררת מהסעה לחוג אחד, מתישהו תנחת עליך הסעה ליומולדת או ערב אחווה. העניין עם קארפול הוא שכמו בדייטים, זהו חתול בשק. את אף פעם לא יודעת על איזו חבורת הורים את נופלת, והציפייה לשוויון בנטל נידונה מראש לכישלון, כי לרוב ההורים, מסיבה שאינה ברורה לי לגמרי, נוח שהמסיע התורן מתמנה בהתאם לזמינות שלו באותו היום.
חביבים עליי ביותר ההורים מהזן המגשש. אלו שמצטרפים לקארפול בתחילת השנה ונשמעים מבטיחים ביותר, אפילו לוקחים על עצמם לפתוח את הקבוצה הייעודית, אבל אז הם פשוט מתנדפים לענייניהם ומדי שבוע שואלים, רבע שעה לפני שמתחיל החוג, "מי יכול לקחת היום?" את! את יכולה לקחת היום! אם לא שמת לב, כבר חצי שנה כולנו מסיעים את הילד שלך, ויש לנו בוסטר ברכב על שמו.
חביבים עליי עוד יותר ההורים הקלולס שעד סוף השנה לא מצליחים להטמיע את עניין החוג בתודעה שלהם. כל שבוע הוא בא להם בהפתעה, לצד תזכורת מההורה האחראי היחיד בקבוצה, להלן שפחתכם.
כולנו יודעים את הסוד הלא כמוס – בסופו של יום המוטיבציה האמיתית לשליחת הילד לחוגים היא לא חלילה לפתח את כישורי האמנות או הספורט שלו, אלא להרוויח שעה של שקט. איש מאיתנו לא באמת מייחל לבן שלו עתיד בקדרות או בטאקוונדו, כי כל מה שאפשר לעשות עם זה בארץ הוא, ובכן, להעביר חוגים בקדרות ובטאקוונדו. ובכל זאת, מדי שנה בשנה, בדיוק בשבועיים האלה, נכנסות ללו"ז העמוס ממילא שלי כל מיני מסיבות סיום למיניהן. לשבחם של מעבירי החוגים ייאמר שרובם לוקחים את העניין מאוד ברצינות וממש משקיעים בפירוטכניקה, ואיכשהו תמיד נרשמת מבוכה קטנה עם סיום האירוע, כשההורה התורן עולה להגיש להם תווי שי בצירוף ברכה אישית. הברכה הזו, מה כותבים בה? הרי לא באמת יצרנו קשר אישי עם החוגאית. אנחנו לא באמת יודעים עליה הרבה, מלבד העובדה שהיא סוגרת לנו פינה יפה בין ארבע לחמש בימי שלישי וכתובה אצלנו בטלפון בתור "יאנה התעמלות אמנותית".
הנורא מכול הוא שעם הולדת בתי הקטנה אני קולטת שצפויות לי עוד לפחות עשר שנים על הציר, ואיש לא יעניק לי מדליה בסיום על כל השעות האבודות האלה. איך אני יודעת? ובכן, ישנו הסיפור המיתולוגי שרץ במשפחה שלנו. מדי פעם הבן שלי נהנה להזכיר לי איך סיים את החוג ביישוב הסמוך והתייבש שעות ארוכות מחוץ למועדון בהמתנה לאמא שלו שלא הגיעה. ואיך נכנס לתוך בית זר והרים לי משם טלפון. עשרים שנה שאני על הציר, מסיעה ומחזירה אותו הלוך ושוב, ומכל הקילומטרז' הזה מה הוא זוכר? את הפעם האחת והיחידה ששכחתי.
