אתם יודעים משהו, בגדול אני מאוד משתדל לא להתלונן על העולם שבו אני מסתובב, כלומר, יש הרבה אנשים שמקוננים על זה שהעולם משתנה להם מול העיניים, שאנשים כבר לא קוראים, שהצעירים כל היום בטיקטוק, שהפוליטיקה הולכת ומזדהמת, שהשיח הציבורי מתלקח ונרקב, ככה זה, יש הרבה על מה להתלונן ברוך השם, אבל אני משתדל להיות ברסלבר, וברסלברים אמיתיים יודעים שבחיים האלה אין באמת "יותר טוב" או "פחות טוב", יש מציאות, והמציאות היא מיקס של אמת ושל שקר, של תאוות ושל נחמות, של זוועות ושל חסדים, הכול הבל הבלים! אבל בגלל שהכול הבל הבלים, הכול גם פלאי ונשגב, ככה זה, ובגלל שהכול־הבל־הבלים־פלאי־ונשגב, אין באמת טעם לקטר על המציאות או להתלונן עליה, ככה אני משתדל לתפוס את המציאות, וזאת הסיבה שאני בסך הכול מבסוט על העולם שבו אנחנו חיים, גם כשהוא משתנה לי מול העיניים, אשרי ההבל! זאת דעתי לפחות.
אבל וזה אבל קטן, בשבוע שעבר קרה לי משהו מבאס מאוד, שעד עכשיו לא התאוששתי ממנו. זה אולי יישמע לכם טיפשי, אבל עבורי זאת הייתה חוויה לא טיפשית בכלל, להפך, זאת הייתה הפעם הראשונה מזה זמן רב שבה הרגשתי שמשהו דפוק בעולם הזה שבו כולנו מתרוצצים. ומעשה שהיה כך היה, לפני שבוע וחצי בערך, פעילי שמאל תלו על בניין ענקי ברמת גן את דגל ישראל, ואת הדגל הפלסטיני, ומעליהם הם הוסיפו כיתוב – "נועדנו לחיות ביחד". צמד הדגלים שנתלו עוררו סערה ציבורית מטורפת, ואינספור אזכורים בערוצי החדשות וברשתות החברתיות, ובסופו של דבר המשטרה הגיעה למקום והורידה את הדגל הפלסטיני! שבקושי החזיק מעמד שעה קלה.
אני לא חושב שאנשים דיווחו עליו, להיפך, אני חושב שהאלגוריתם של פייסבוק לא הבין את האירוניה שלי, חשב שאני ימני רחמנא ליצלן!
וכמו שאתם ודאי יודעים, אני ברוך השם שמאלני מאוד, ומדי פעם יוצא לי לשתף בפייסבוק שלי את דעתי הפוליטית על כל מיני אירועים שמתרחשים במציאות, וזה גם מה שקרה לי כשראיתי את הפאניקה הישראלית, שהסירה את הדגל הזה מהבניין ברמת גן, וקראה להעלים אותו! להכחיש אותו! להדחיק אותו! מהר! זה נראה לי כל כך מגוחך ועגום. הרי הדגל הזה מסמל עבור מיליוני אנשים שאיפה לאומית קונקרטית, וגם אם השאיפה הזאת לא לגיטמית בעינינו, גם אם היא "שקרית", גם אם היא מייצגת את האויבים שלנו – האנשים האלה עדיין כאן, איתנו, על אותה אדמה ממש.
ובאמת אחרי כמה דקות כתבתי פוסט בפייסבוק, שמביע את דעתי על הסיפור הזה של הדגל. כתבתי אותו באירוניה כזאת, שמלעיגה את הניסיון הישראלי להסיר את הדגל במהירות האפשרית, והפוסט "הצליח" מאוד, הרבה אנשים שיתפו אותו, והרבה אנשים הגיבו אליו, והרבה אנשים גם התנגדו לפוסט שכתבתי, בתגובות, וזה בסדר לדעתי. זה דווקא חשוב להתווכח קצת, לשמוע קולות אחרים, אבל אחרי חצי שעה בערך קיבלתי הודעה מפייסבוק שהפוסט שלי הוסר, ושהחשבון שלי נחסם. אני לא חושב שאנשים דיווחו עליו, להפך, אני חושב שהאלגוריתם של פייסבוק לא הבין את האירוניה שלי, הוא לא הבין שאני כותב "אם אין דגל פלסטיני אז אין עם פלסטיני ואין כלום פלסטיני" – בציניות. הוא חשב שאני ימני רחמנא ליצלן! וימנים, כך מסתבר, נחסמים בפייסבוק בקלי קלות. אוף זה היה כל כך מתסכל. בניגוד לעוקבות ולעוקבים שלי, שהבינו בדיוק מה ניסיתי לכתוב, האלגוריתם של פייסבוק לא הבין את האירוניה. הוא קרא את המילים שלי כפשוטן, בלי שום הקשר, ומיד מחק לי את הפוסט, וחסם לי את החשבון לשבוע ימים. וכמובן שניסיתי לערער על ההחלטה ההזויה של פייסבוק, וכמובן שהאלגוריתם של פייסבוק הודיע לי שהערעור שלי לא מתקבל, וכמובן שלא היה לי למי לפנות, ולמי להתלונן על הקשקוש הזה, וכמובן שאחרי כמה דקות נחסמתי גם באינסטגרם, כי פייסבוק קנו את אינסטגרם! איזה דיכאון.
וככה יצא שבמקום להביע את דעתי, הושתקתי, ככה יצא שבמקום לנהל דיון רציני ומעמיק בתגובות לפוסט – נמחקתי. ואם אני נמחקתי, אני בטוח לא היחיד, ברור שאני לא היחיד. מי יודע כמה פוסטים האלגוריתם הקפוא הזה חוסם עכשיו. מי יודע כמה רעיונות נמנעים ממני בכל רגע נתון, מימין ומשמאל. אני זוכר שפעם קראתי פוסט של איילת לאש, ולא הבנתי למה היא כותבת כל מילה "בעייתית" עם אלף כוכביות מוזרות. עכשיו אני מבין. כולנו עבדים של מישהו, מסתבר, פותחים פה גדול ומחכים למנה הבאה.
והחסימה הזאת, העיוורת הזאת, המטופשת הזאת, הזכירה לי את האמת שאני מדחיק כבר שנים, היא הזכירה לי שאני חי בעולם מצונזר ומודבק ומוגבל ואטום, הרשתות החברתיות שבהן התודעה שלי ושל אנשים רבים מתקיימת, נשלטות על ידי מחשבים אלימים, שקובעים עבורי את גבולות הגזרה של המחשבה. ואני, אני הקטן, חייל אומלל וצייתן וכנוע, כותב פוסטים, ומפזר לייקים, בתקווה שלא יהדקו לי שוב את הקולר על הצוואר. איייי אייי אייי, ואני יודע שהכול הבל הבלים, ובכל זאת, לפעמים ההבל הזה מסריח, שזה לא ייאמן. שכויח איזה דיכאון.
