אני זוכרת את ההלם בהרצאות הראשונות שלי בארצות־הברית. את הגילוי שטלטל אותי כשהבנתי, לאט מאוד, שיש אנשים, הרבה אנשים, שממש אבל ממש לא רוצים לעלות. חשבתי שאהיה אלקנה וחנה, שאזכיר את המילה "ישראל" ויהיו עיניהם משגרות דמעות של געגוע.
ולא שלא היו דמעות. ולא שלא פגשתי געגוע, אבל אנשים רבים כל כך שפשוט לא רוצים?! זה היה עבורי שיעור בצניעות. הרגשתי כמו עולה חדשה שלא מבינה את השפה ורק רציתי לחזור הביתה. אולי זה אכן עניין של שפה.
התרגלנו לדבר על "עולים" ועל "יורדים" וממילא לא ייתכן שמישהו ירצה להישאר ירוד, לא? אבל מתברר שלא כולם נענים לטרמינולוגיה הזו. הם לא מרגישים ירודים ואנחנו בעיניהם לא מעולים וגם מי שסביבם רוצה מאוד לעבור לגור בישראל ישתמש בביטוי: "לעשות עלייה" לאמור: אני עושה את העלייה ולא היא זו שמעלה אותי.
ואז קרה דבר מדהים. דווקא כשהפסקתי, וזה לא היה קל, לדבר על אהבת הארץ הזו, לא הפסיקו לגשת אליי בסוף ההרצאות ולדבר על הרצון לבוא לכאן, על ההתלבטויות, על הגעגוע. נראה שלקחתי מזמרת הארץ בכליי ודווקא מה שלא דיברתי עליו פשוט התנגן ברקע ועשה עלייה, בעצמו, בלי שאיש העלה אותו כנושא שיחה.
באחת הפעמים, כשנקראתי לדבר בפני חסידות סאטמר בבורו־פארק, ביקש ממני המארגן כמה דקות לפני שעליתי לדבר שלא אדבר על ישראל. בכלל. "זה נושא רגיש כאן", אמר לי בחוסר רגישות.
דיברתי על הכול חוץ מאשר על הארץ. למחרת, בתחנת הרכבת, ניגשה אליי אישה ואמרה לי: "רציתי להראות לך משהו". היא הוציאה את הסלולרי שלה והראתה לי: הכותל. "את רואה?" היא אמרה לי בשקט, "מעולם לא הייתי בכותל המערבי, אסור אצלנו לנסוע לארץ, אז מדי יום אני נכנסת לכותל בלייב, ומתפללת". היא חייכה אליי והרגשתי באותו רגע שותפה לסוד מחתרתי נועז.
"ימימה! דברי על צניעות!" מבקשים ממני שוב ושוב, ואם יש דבר שאני אף פעם לא מדברת עליו בשום שיעור, הרי זה נושא הצניעות. ראשית, מפני שתמיד חשבתי שזה עניין שהצניעות יפה לו ושנית, מפני שאני חוששת שהדיבור על צניעות תמיד מתחבר אצל נשים עם מושג האשמה, מחשבה שאני לא יכולה לסבול.
זה קרה אחרי כשנה של סדרת שיעורים בטכניון בחיפה מטעם הארגון הנהדר "נפש יהודי". דיברנו על פמיניזם, על זוגיות, על האופן שבו אני רואה לימוד נשי, ואז הגיע חודש אלול. הגעתי לשיעור ונשמתי נעתקה: הסטודנטיות שלי עמדו שם, מתגלגלות מצחוק. הן לבשו חצאיות, שמלות וגרביים, הן אספו את השיער לצמה וכששאלתי: מה קרה היום? הן ענו לי: רצינו לשמח אותך. החלטנו להתלבש צנוע לכבודך. המחווה הזו שלהן, שנעשתה בעיקר בהומור, פשוט העלתה דמעות בעיניי. כל כך השתדלתי בכל הרצאה לשקף להן אותן, אז הן החליטו להתלבש במה שנראה היה להן שמשקף אותי.
פעם הייתי בטוחה שמילים הן הכלי החזק ביותר להעברת מסר. זה נכון, אבל בצורה אחרת משחשבתי: היום אני מבינה, ובכל פעם יותר, שהמילים הן בדיוק הכלי שמוציא לאור דווקא את מה שלא נאמר. כך, יהיו מילים הצניעות בהתגלמותה. הן יאפשרו לאנשים לנחש יופי, להרגיש שהם מעלים אותו למקום קדוש ולא הוא אותם, הם ירגישו שהם עושים עלייה.
כמה הזהיר הרב אורי זוהר ז"ל מפני "מתקפות חזיתיות" על המתבגר או המתבגרת בענייני צורת לבוש וצניעות. "על עניינים שבחיצוניות", היה אומר האיש הגאון הזה, "מדברים רק עם הפנימיות".
בפרשת "בהעלותך" תדבר מרים הנביאה על אודות האישה הכושית של משה רבנו. היא תרצה ככל הנראה לתבוע את עלבונה, למחות על הריחוק של משה ממנה. היא תשתמש בכלי החזק ביותר שברשותה: המילים, אבל הקב"ה יכעס. לא כך, יאמר ה"חזקוני" בפירוש מופלא, לא אומרים את המילה "כושית"! ואז? יופיע פתאום בתורה התיאור של משה כאיש הצנוע ביותר עלי אדמות. מה הקשר?!
פעם, אחרי הרצאה במגדל העמק, נסעתי עם הבת של הרב דוד גרוסמן שדיברה בהערצה על הרבנית, אמא שלה. היא סיפרה שהייתה צריכה לאסוף מתחנת האוטובוס נערה שהגיעה לראשונה למוסד שלהם. "איך היא נראית, אמא?" היא שאלה וכשהרבנית תיארה את גילה המשוער של הנערה וגובהה, הסתכלה הבת בכל מי שעמדה בתחנה ושאלה: "רגע, היא אתיופית?" והרבנית ענתה: "כן".
את סימן ההיכר הזה היא לא אמרה, ואמרה הכול.
לפעמים דווקא כשלא מעלים נושא, הוא יעשה עלייה מופלאה. הוא יהיה מבצע משה מוצלח בהרבה בלי שידברו על אודות האישה הכושית אשר לקח כי אישה כושית לקח. לפעמים דווקא מפיו של איש ערל שפתיים, אפשר ללמוד את התורה כולה. ככה זה כשצנועים.
אם יש דבר שאני אף פעם לא מדברת עליו בשום שיעור זה צניעות. אני חוששת שהדיבור על זה מתחבר אצל נשים עם אשמה, מחשבה שאני לא יכולה לסבול
