בימים האחרונים למדנו שאורי זוהר היה סמל של הישראליות: בהומור המחוספס, בחוצפה הטבעית. בימים האחרונים גם למדנו שאורי זוהר היה סמל של גישה שוביניסטית איומה, מחפיצה נשים ופוגעת בכבודן. מסקנה: בימים האחרונים למדנו שגישה שוביניסטית איומה היא כנראה אחד מסמלי הישראליות – לפחות זו של שנות השישים והשבעים.
מצד שני, צריך להודות שבמובנים רבים אורי זוהר היה הישראלי האמיץ ביותר בתולדות המדינה. היו ודאי אמיצים בהרבה ממנו בשדות הקרב של אינספור מלחמות ומבצעים. אבל למדנו כבר שאומץ לב צבאי אינו מעיד בהכרח על אומץ לב אזרחי. כבר הכרנו גנרלים דגולים שבבואם למערכות אזרחיות, כמו פוליטיקה וכלכלה, הפכו למושחתים ואינטרסנטים לא פחות מרבים מחבריהם שבאו מלכתחילה מהשדה האזרחי. המעשה שעשה אורי זוהר ב-1977 הוא מעשה אמיץ, שרק מעטים יכולים לו. הוא היה אז בשיא הקריירה המקצועית שלו, ונהנה מהערכה מקיר לקיר (לפחות באותם ימים), שבאה לידי ביטוי בבחירה בו כחתן פרס ישראל לקולנוע בגיל 41 (פרס שהוא דחה בטענה שרק עסק במקצועו, וגם זה צעד המבטא אומץ לב ואינטגריטי מסוג נדיר).
והנה, בשיא ההצלחה הזו, הוא החליט לחצות את הקווים לעולם שבו כל התהילה והזוהר שזכה בהם אינם נחשבים כלום, והיה עליו לפלס בו את מעמדו מהתחלה. אמנם ברור שעצם הצגתו כ"חוזר בתשובה הבכיר ביותר" קידמה את מעמדו גם בציבור החרדי. אבל באותה מידה ברור גם שזה סוג של מעמד ראשוני, שניתן להשתמש בו רק בתחילת הדרך. אורי זוהר חי בעולם החרדי כ-45 שנים, והיה עליו להוכיח את עצמו גם בקריטריונים המקובלים שם: למדנות, תרומה לקהילה, ובמידה מסוימת גם עבודת המידות. הוא כמובן לא הפך ל"גדול הדור", אבל הוא זכה גם בעולמו החדש במעמד שאיננו נובע רק מחציית הקווים הראשונית שלו.
מבקריו, והם רבים גם כיום, יגידו שהוא בסך הכל היה חלש אופי. כשהרגיש שחטא כלפי רבים, ורבות, בעולמו החילוני, החליט פשוט לעבור לעולם שבו אחרים מכתיבים את צעדיו, במקום להתמודד בעצמו עם יצריו. אלה כמובן דברי הבל. גם אני חושב שהחזרה בתשובה של זוהר נבעה בעיקר מחרטה ומצוקה על חטאיו בימיו החילוניים. אבל כמה אנשים מסוגלים לממש חרטה עוצמתית כזו? חרטה שהיא לא רק בקשת סליחה חד-פעמית, אלא שינוי טוטאלי של הסביבה, אורחות החיים, וכאמור גם המעמד החברתי. אם בקטגוריות של פרס ישראל היה גם פרס על אומץ לב אזרחי, זוהר היה ראוי גם לו.
חלוקה דיכוטומית
גם השדרן מודי בר-און הלך לעולמו בשבוע שעבר, ורבים ביכו את החד-פעמיות שלו בעולם המדיה הישראלי. משהו בסגנון "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?" ואכן, כמה עוד שדרי ספורט מסוגלים ליצור במקביל גם סדרות תעודת מחכימות ומעמיקות על דמותה של החברה שלנו? אבל לא פחות מהתפעמות מוצדקת מדמותו האישית של בר-און, היתה צריכה תודעת החד-פעמיות הזו לעורר שאלה: למה בעצם? למה ששדרי ספורט לא יהיו משכילים? למה שלא יהיו להם תחומי עניין חוץ מספורט? ולמה שאנשים משכילים, שמסוגלים ליצור סדרות תעודה מקסימות, לא יתעניינו במקביל גם בספורט? מה גורם לכך שעולם הספורט, ובמיוחד הכדורגל, הופך להיות בעיקר נחלתם של אוהדים חמי-מזג, המאופיינים יותר מכל על-ידי חבורת 'לה פמיליה' של בית"ר ירושלים, ודומותיה (מבחינת המזג, גם אם לא בדעות הפוליטיות) בקבוצות אחרות? אין לי תשובות, אבל השאלות ראויות להישאל.
אנשים דיברו בגעגוע גם על המזג השידורי הנעים של בר-און. וכאן התמיהה אף גדולה יותר: נניח שיצירת תחומי עניין רחבי יריעה היא סוגייה קשה, והמנעד בין כדורגל לביוגרפיות של אישים מתולדות הציונות יכול לאפיין רק אנשים מעטים. אבל כל כך קשה לאתר אנשים נעימי מזג, וללהק אותם כמגישים מרכזיים? כאן כנראה אשמתם הברורה של ערוצי השידור למיניהם, שלא מאמינים שמגישים נעימי מזג יביאו רייטינג, ולכן מציפים אותם במגישים גנריים מהסוג הזועף והזועם של אופירה וברקו. אולי הגעגוע הציבורי הרחב לבר-און ישכנע אותם שמדובר בהנחה מטופשת.
לא כל "הדרה" היא כזו
"אוניברסיטת חיפה מדירה ערבים", קבעה הבוקר כותרת בעמוד הראשון של "הארץ". אכן, מעשה חמור. אבל אז אתה מסתכל בידיעה עצמה, ומה מתברר? ש"ההדרה" פירושה מתן מלגות, של תורם פרטי, לסטודנטים הלומדים במקצועות היהדות. לא רק שגם ערבים שילמדו את המקצועות הללו יוכלו כמובן ליהנות גם כן מהמלגות, אלא שנפתח מסלול המאפשר להם לעקוף את חוסר הידע המוקדם שלהם ביהדות, ולהיחשב זכאים למלגה, כמובן אם יבחרו במסלול של לימודי יהדות.
בקיצור: הכותרת אמינה ממש כמו כותרת שהיתה מתארת פרויקט מלגות לסטודנטיות, במטרה לעודד נשים באקדמיה, במלים "אוניברסיטת חיפה מדירה גברים".
