הרבה מחשבות עולות מצפייה בתחקיר "המקור" על אליעזר ברלנד, שמציג תחת מיקרוסקופ את הניאוף והאונס, את הרמאות של חולים שבאו לקבל ברכה, את הסיפורים על רצח שני חסידים, ועוד היד נטויה. בעצם, לפני המחשבות באות הרגשות. תחושה עזה של גועל, של סלידה מכל מה שקשור לאדם ולאימפריה שבנה סביבו מובנת ואף אנושית – קשה לדמיין תגובה אחרת, והמגיבים אחרת מתבקשים לפנות למרפאה הפסיכיאטרית הקרובה או לכל הפחות להבטיח לא להקים כת.
אבל כן, גם מחשבות צפות להן בזו אחר זו כשצופים בהאשמה אחר האשמה, בסדרה אינסופית של אנשים שחייהם התפרקו, שהאמון שלהם נשבר, שאיבדו לא רק את הקהילה, את תחושת השייכות ולעיתים גם את המשפחה, אלא במובן מסוים גם איבדו את אלוקים.
כי בסוף, זה מה שיש פה. ברלנד אולי רומז (או אומר בפירוש) שהוא המשיח או דמות סמי-משיחית כלשהי. ואנשיו אולי ישלמו מס שפתיים לרעיון שהוא בסך הכל סוג של אדמו"ר, צינור כלשהו בינם לבין האל – או אפילו קצת יותר, "הסגן של אלוקים", כפי שכינתה אותו חברה לשעבר ב"שובו בנים". אך זה לא נכון, או לפחות לא מדויק. ברור כשמש מצפייה בתחקיר הזה ומעוד אינספור תכנים אחרים על האנשים האלה שמבחינתם היחס הפוך בדיוק – אלוקים הוא הסגן של ברלנד. אם, אלוהים בכלל בתמונה.
צחקו, גלגלו עיניים, התלוננו על שכלתנות יבשה, אך קשה להגיע למסקנה אחרת. מה, בסופו של דבר, טיבו של אלוהים במוחותיהם של רוב המאמינים בו? האם לא מדויק להגיד שהוא ישות עליונה, כזו שקיימת מעבר לשכל או למחשבה הטהורה, במקום המיוחד והייחודי השמור לאמונה תמימה? האם לא נכון לומר שאלוקים הוא הישות שאליה אנחנו מכוונים את התפילות שלנו? שעליה אנחנו סומכים בשעת משבר, כשצרה קשה מתרגשת עלינו או סתם כשמשהו לא הולך בחיים? שהאמונה בו מאגדת אותנו יחד, בונה קהילות של אנשים בעלי זהות דומה, שמתלכדות לא רק בשל האמונה המשותפת אלא גם בשל הרצון לחצוץ בינם לבין אלו שלא חולקים אותה? והאם, אם נוכל רק לרגע אחד להביט בחטף אל תוך מוחו של אחד מחסידיו של אותו האיש, לא נמצא באותו מקום אדם זקן וכפוף, עטוף בטלית ועוטה תפילין, ממלמל דברי קדושה? ואם זו לא עבודה זרה, מה כן?
מה שיש לנו כאן זה לא עודף באמונה, אלא מחסור עמוק ובסיסי בה. יותר מדי שנים, יובלות, מאות, אנחנו מספרים לעצמנו שאפשר להאמין באל האחד אבל גם להאמין בעוד סדרה של אנשים ודברים, אבל פעם אחר פעם זה מתברר כשקר. אי אפשר להאמין אמונה תמימה באלוהים וגם להאמין אמונה תמימה באדם, המוח פשוט לא סובל את זה, והתוצאות המעוותות מתבררות במהרה. הצעד הראשון למאבק בברלנד, בשובו בנים ובעוד שלל עיוותים – מכתות חונקות לרבנים כריזמטיים שסוחפים אחריהם תלמידים בסערה ואז מטביעים אותם במעמקי הים – הוא כפול: חיזוק האמונה באל, וחיזוק ההבנה שכל אדם ודבר שמחוצה לו דורש יחס ביקורתי ומעמיק. כל עוד נמשיך לחגוג את תרבות האדמו"רות, נמשיך לקבל ברלנדים.
אה, ואולי שמתם לב מקודם לשימוש הדו-משמעי ב"אותו האיש". זה לא היה במקרה. תגידו מה שתרצו על ישו – וכותב שורות אלו לא חובב גדול של הנוצרי וחבורתו – אך לפחות עד כמה שידוע לנו, הוא לא בעל באונס או ברצון את נשות מאמיניו מתוך טענה לגאולתן, ובטח שלא ביצע שורה ארוכה של עבירות מזעזעות אחרות. חז"ל קראו לו מסית ומדיח, מעניין איך הם היו מגיבים לאליעזר ברלנד.
