מודי היקר. קוראים לי נחום איצקוביץ' ואתה לא מכיר אותי. אני אברך חרדי, נשוי, אבא לשלושה ילדים מתוקים וגר בשכונת פסגת זאב צפון בירושלים, בדירה שברוך השם קנינו בשנה שעברה במחיר טוב יחסית ועם משכנתא נמוכה. ביומיום שלי אני לומד שני סדרים בכולל הלכה רציני בנווה יעקב, ובסדר ערב יש לי חברותא ברמח"ל עם סטודנט מתחזק שגר ברחוב לידי. אני אוהב ללמוד תורה ומרגיש שאני ממלא שליחות עבור כל עם ישראל בדבר הזה. ושלא תחשוב אותי לאיזה טיפוס חדור שליחות או משהו בסגנון, ממש לא. אני לומד תורה בעיקר כי אני מאמין שזה הופך אותי לאדם טוב יותר ונעים יותר ורגוע יותר, וגם בגלל אשתי, שאוהבת שאני לומד ומעריצה אותי על זה אפילו שהרבה פעמים זה לכאורה בא על חשבונה, כלומר על חשבון הזמן שלי איתה ועם הילדים.
האמת היא שמאז שהתחתנתי הקשר שלי איתך הלך והתרופף, תכף תבין למה, אבל בשבוע שעבר באיזה ערב בדרך חזרה מתפילת ערבית נכנסתי לרגע לסופרמרקט השכונתי שלנו לקנות כמה דברים, ושם במסך הטלוויזיה הקטן שמול הקופה, התבשרתי את הבשורה העצובה על פטירתך. תאמין או לא, באותו רגע הרגשתי איך האחיזה שלי בשקית הלחם הפרוס נחלשת ודמעות מציפות אט־אט את העיניים שלי. הסתכלתי רגע ארוך במסך ולא ממש הקשבתי לקולות. על המרקע רצו תמונות שלך מכל מיני תקופות ומתחתיהן הכתובית: מודי בר־און ז"ל 1962־2022.
היית כמו פסיכולוג בשבילי בתקופה הקשה בחיי. בלי לדעת, היית האיש שסימן לי שביל בריחה מאימת העולם ולוקח אותי לטיולים בעולמות הרחוקים של ליגת האלופות
אני לא ממש יכול לתאר מה עבר עליי באותם רגעים. מה חלף לי מול העיניים ומה הרגשתי בלב. ברגע אחד נזרקתי שנים אחורה, אל ימי הישיבה הרחוקים שלי. אתה בטח יודע שהרבה בחורי ישיבה אוהבים ספורט ועוקבים באדיקות אחרי טבלאות הליגות וצופים במשחקים ואוהדים קבוצות. אתה בטח גם משער שבישיבות אין מסכי טלוויזיה או מחשבים עם אינטרנט, כך שבחור שמעוניין להיות מעודכן בעולם הספורט ולראות משחקים צריך למצוא לעצמו פתרונות יצירתיים. אני כבר לא זוכר מתי התחלתי לעקוב אחרי ליגת האלופות, אני כבר לא זוכר מי "אשם" בזה והאמת היא שזה לא ממש משנה, כי מהר מאוד הייתי כנראה בחור הישיבה הבקיא ביותר בתחום. אהדתי עד עמקי נשמתי את ריאל מדריד. אלה היו הימים הזוהרים של רונאלדו, אבל המצב הנפשי שלי, נחום איצקוביץ׳, היה הכי לא זוהר בעולם.
אצל אחי הגדול, יהודה, התפרצה מחלת נפש שפירקה את הבית של הוריי לחתיכות בתוך שבועות ספורים. אני לא רוצה לפרט כדי לא להלאות אותך, רק לספר שזו הייתה התקופה הרעה בחיי. אט־אט איבדתי את היכולת להתרכז בלימוד בישיבה, מה שלא הועיל במיוחד למצב החברתי שלי ולמעמדי בעיני רבני הישיבה. רק רציתי להיעלם. לברוח. לא להיות. להתחבא מהעולם. להסיח את דעתי מהמצב הנורא בבית ומהקריסה שלי בישיבה. כמעט בכל יום הייתי יוצא מהישיבה בסביבות שבע בערב ונוסע לעיר. היה איזה כוך בירושלים שקראו לו "בר ספורט", אין לי מושג אם הוא עוד קיים, ואליו היו באים מלא בחורים מכל מיני ישיבות לראות משחקים. היינו קונים בירה בעשרה שקלים ויושבים מול המסך הגדול לראות מה שיש. בימים של משחקים ״גדולים״ המקום היה מפוצץ עד אפס מקום, והיו גם ימים שהיינו שם רק אני ואייל הבעלים, שכבר הכיר אותי וכנראה זיהה את המצב שלי ולפעמים היה נותן לי את הבירה בחינם.
מודי, אני זוכר את ה"תבלו" המיתולוגי שלך שהיית אומר רגע לפני שריקת הפתיחה ואיך בכל פעם מחדש הייתי נזכר במשגיח שלנו אומר ש"בילוי" הוא מלשון התבלות. ואכלתי את עצמי על זה. לרגע אחד קטנטן הרגשתי באמת בלוי בתוך הבר התחוב הזה עם הריח של הסיגריות והמסך המרצד. אבל אז המשחק היה מתחיל והכול היה משתתק אצלי בראש למשך שעתיים שלמות, שהיו השעתיים הרגועות ביותר שלי ביממה.
כמה אהבתי אותך, מודי. אין לך אפילו מושג. כמה אהבתי את שפת הגוף שלך ואת שפת המילים שלך. היית כמו פסיכולוג בשבילי בתקופה הקשה בחיי. בלי לדעת, היית האיש שסימן לי שביל בריחה מאימת העולם ולקח אותי לטיולים בעולמות הרחוקים של ליגת האלופות. עכשיו אני בסופרמרקט השכונתי, מחזיק ביד שקית לחם פרוס. כבר חמש שנים לא ראיתי משחק כדורגל. אין לי מושג מה עם רונאלדו ומי הסגל של ריאל מדריד. אבל אני עומד מול הבשורה המרה על פטירתך והכול חוזר אליי ברגע. אני רוצה להודות לך מודי יקר, על מה שהיית בשבילי. תנוח על משכבך בשלום.
שלך, נחום איצקוביץ׳.
