במקום למשול, ממשלות ישראל עוסקות בניסיונות שווא של הנדסה פוליטית

ב־1936 פרסם הסוציולוג רוברט מרטון, חוקר יהודי צעיר שהפך לאחד מאבות הסוציולוגיה המודרנית, מאמר קצר ומכונן בשם "התוצאות הלא צפויות של פעולה חברתית מכוונת". התופעה של תוצאות לא צפויות, שמרטון מנסה לאפיין באופן שיטתי, רלוונטית במיוחד לקובעי מדיניות פוליטית.

במאמרו מונה מרטון כמה סיבות לכישלון בצפיית התוצאות של פעולה חברתית. הרלוונטית ביותר לפוליטיקה הישראלית היא "מיידיותו היהירה של האינטרס", שמתרחשת כאשר "דאגתו העליונה של הפועל לתוצאות הצפויות המיידיות מסכלת את בחינת התוצאות הנוספות או האחרות של אותה פעולה". לטענת מרטון, "העניין החזק בסיפוק האינטרס המיידי הוא מחולל פסיכולוגי של הטיה רגשית, שתוצאתה היא חד־צדדיות או כישלון לעסוק בחישוב הנחוץ". במילים אחרות, מכיוון שאנו מתמקדים בתוצאה מסוימת שאנו מעוניינים בה, אנו מתעלמים מתוצאות אפשריות אחרות של פעולתנו, שחלקן עלול להיות מנוגד בתכלית למטרתנו.

דוגמה מובהקת לתופעה הייתה המעבר לבחירה ישירה לראשות הממשלה, שנחקקה ב־1992. המטרה שאליה כיוונה החקיקה הייתה שיפור המשילות והיציבות השלטונית, באמצעות שילוב שיטה פרלמנטרית ונשיאותית. הצורך נולד מתוך התיקו בין מפלגות השלטון בשנות ה־80, שהגדיל את כוח המיקוח של המפלגות הקטנות. המחוקקים סברו שבידיהם פתרון מנצח: ראש הממשלה ייבחר באופן ישיר, ולא ייאלץ לשלם ביוקר למפלגות הקטנות כדי שימליצו עליו.

הבוחר, כך הניחו מחוקקינו, ימשיך כרגיל: הוא יבחר את המפלגה האהובה עליו, ובנוסף לכך יבחר גם ראש ממשלה. אלא שאז הגיעו בחירות 1996, הראשונות שבהן נוסתה השיטה, והתברר שהבוחרים מצידם ראו בפתק לראשות הממשלה את הבחירה שלהם במפלגתו, והתייחסו לפתק ההצבעה הנוסף כאל בונוס שמאפשר להם להצביע למפלגה נוספת. כתוצאה מכך, במקום כנסת יציבה וממשלה חזקה, התקבלה כנסת מפוצלת יותר וממשלה מתפקדת פחות.

שינוי שיטת הבחירה התברר כטרגדיה של תוצאות בלתי צפויות. הוא פגע קשה במנגנון הדמוקרטי הטבעי שהתקיים בישראל, שבו התחרו שתי מפלגות שלטון לצד מפלגות לוויין מובהקות, והוביל לפגיעה ממושכת בנורמות הפוליטיות, בתוצאות הבחירות, ואף ביציבות השלטונית ובמשילות, פגיעה שבמידה רבה טרם התאוששנו ממנה עד היום.

בנושאים שלטוניים מהותיים יציבות ממשלת מיעוט היא אחיזת עיניים. היציבות היחידה היא של הג'ובים הממשלתיים

השבוע נוכחנו בעוד תוצאה בלתי צפויה של חקיקה מזיקה: אי־אמון קונסטרוקטיבי, שנחקק ב־2014. החוק נחקק אז לדרישת יש עתיד, שקידמה במצעה חבילת "חוקי משילות": העלאת אחוז החסימה, הגבלת מספר השרים, והפיכת הצבעות אי־אמון בכנסת ל"קונסטרוקטיביות". במהרה התברר שגם להצעות הללו היו תוצאות בלתי צפויות. העלאת אחוז החסימה לא תרמה דבר למשילות וליציבות, אלא להפך, כמו למשל בכנסת ה־21, כשהימין החדש של בנט ושקד נשארה מחוץ לכנסת. גם הגבלת מספר השרים התהפכה על ראשו של יאיר לפיד, כשהפכה להבטחה הבולטת שהשליך לפח מיד כשהחל בהרכבת קואליציה.

אבל מעניין וחשוב יותר מאלו הוא האי־אמון הקונסטרוקטיבי, שמשמעותו שממשלה ממשיכה לכהן כממשלת מיעוט אם 61 הח"כים שמתנגדים לה, לא מצליחים להסכים על ממשלה חליפית. כאן התוצאות הלא צפויות הן מִדרגת תחכום גבוהה מעט יותר. הרי אפשר לטעון שבזכות החוק קשה יותר להפיל את הממשלה, ולכן מושגת יציבות שלטונית; אלא שהטענה הזו מפספסת את העיקר. לא רק משום שאין ערך דמוקרטי ביציבותה של ממשלת מיעוט, אלא בעיקר מפני שלא יציבות שלטונית הושגה כאן – אלא יציבות בהישארות השרים על כיסאם. וזה עניין שונה בתכלית.

השלטון, במובנו העיקרי, הוא היכולת לקבל החלטות לאומיות ולממשן. והנה, השבוע הודגם היטב, כשהקואליציה כשלה בהארכת החלת חוקי המדינה ביו"ש, שהממשלה לא יכולה להתנתק מסמכות הכנסת ומהרוב הקואליציוני שלה. לכן בנושאים שלטוניים מהותיים יציבותה של ממשלת מיעוט היא אחיזת עיניים. נכון שהממשלה לא נופלת, אבל השלטון שרוי בבוקה ומבולקה. כל ח"כ בקואליציה הוא סחטן בכיר, כל הצעת חוק נופלת וקמה על גחמות אישיות, אתננים מפוזרים לכל עבר בפריצות פוליטית, ואיש לא יודע מה יילד יום. היציבות היחידה שיש כאן היא של הג'ובים הממשלתיים, שאכן מובטחים באופן קונסטרוקטיבי מאוד.

אומנם, הדבר עולה בקנה אחד עם הפילוסופיה הפוליטית של הממשלה הזו, שעקרונה העליון הוא תפקודה כלשכת תעסוקה פוליטית. מדובר בממשלת ג'ובים משגשגת; תקן רודף תקן, משרה רודפת משרה, מינוי רודף מינוי. חברים ומכרים, משוריינים ומקורבים, כולם זוכים לחלק בשררה – מדוע אם כן לא יזכו גם השרים ליציבות קונסטרוקטיבית?

מחקיקת האי־אמון הקונסטרוקטיבי המקורבים אומנם זוכים, אבל הדמוקרטיה הישראלית מפסידה. לכן חשוב להפיק כאן לקחים כלליים. הימין, ובעיקר הליכוד, שותף זה שנים ארוכות ליוזמות שמנסות ללהטט בדמוקרטיה הישראלית, עם תועלת זמנית ומוגבלת, ובלי הבנה של התוצאות ארוכות הטווח. היוזמות הללו נעטפות בסיסמאות נאצלות על ריבונות ומשילות ויציבות, ומנופפות בגזרים לטווח הקצר, אלא שברובן הגדול הן מתבררות בדיעבד כהרסניות.

אבסורד רודף כאן אבסורד. למשל, קידום האי־אמון הקונסטרוקטיבי, חקיקה נדירה במערב שנחשבת בעייתית מבחינה דמוקרטית, נולד במידה רבה מתוך הניסיון לעצור את חוק הבחירה הישירה לראשות הממשלה. והנה, דווקא אחרי שהבחירה הישירה כבר נוסתה, נכשלה ובוטלה, הרעיון הבעייתי קרם עור וגידים. כעת הוא לא מסייע בדבר ל"משילות", אבל משאיר על כנה ממשלת מיעוט פוסט־ציונית ופוסט־דמוקרטית, שנאחזת בדבקות בכיסאות עור הצבי.

חוק הבחירה הישירה, אגב, חוקק בשלהי ממשלת שמיר סמוך לחוקי היסוד חופש העיסוק וכבוד האדם וחירותו, שהפכו לאמתלה של המהפכה החוקתית שחולל אהרן ברק – עוד איוולת של תוצאות בלתי צפויות. ועוד דוגמה עדכנית: שינויי החקיקה בזמן ממשלת האחדות של נתניהו וגנץ משחקים כעת לרעת הכלל, משום שבנט ולפיד בעיקר דואגים לכך שאם הממשלה לבסוף תיפול, יהיה זה באופן שישאיר אותם בראשות ממשלת המעבר.

הדוגמאות עוד רבות. במקום למשול, ממשלות ישראל עוסקות בניסיונות שווא של הנדסה פוליטית. במקום להיבחר בשיטה הישנה, של רשימה ומצע, כל כנסת וממשלה מנסות להמציא את השיטה מחדש לתועלתן. היהירות הזו מביסה בסוף בעיקר את עצמה. אם לא ייעצר מחול השדים הזה, הדמוקרטיה הישראלית תמשיך להידרדר במדרון התוצאות הבלתי צפויות.