ספק אם רבים שמו לב, אבל נאומיהם של כמה מחברי הכנסת בדיון על תקנות יו"ש ביום שני, היו מבוא מובהק למלחמת האזרחים הבאה. חילופי המסרים בין ישראל כ"ץ (ליכוד) ואוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת) היו המפחידים ביותר. כ"ץ, שהיה יכול להיות היום ראש ממשלת ישראל (אילו בנימין נתניהו היה חותם על עסקת טיעון), איים שוב על הערבים בנכבה חדשה.
לכ"ץ יש היסטוריה ארוכה של עימותים עם סטודנטים ערבים, עוד בקמפוס האוניברסיטה העברית בירושלים בתחילת שנות השמונים. כאשר נשא את נאומו החריג הוא ראה אולי לנגד עיניו את עזמי בשארה, יריבו המר באותם ימים סוערים. "ב־1948 כבשנו את רמלה", סיפר כ"ץ בכנסת. "המושל הצבאי קיבל משלחת של ערבים בלשכה שלו. 'מה אתם הולכים לעשות איתנו', שאלו הערבים. 'אנחנו הולכים לעשות איתכם את מה שאתם הייתם עושים איתנו', ענה להם המושל.
"באותו רגע", המשיך כ"ץ בנאומו, "הערבים השתטחו אפיים ארצה, בכו וביקשו על נפשם. הם ידעו מה הם היו עושים ליהודים. אנחנו יודעים מה אחמד טיבי ואיימן עודה היו עושים לנו. אל תמתחו את החבל. תזכרו מה קרה ב־48'. אתם תביאו על החברה הערבית אסון נוסף. אנחנו ננקוט כלפיכם את כל האמצעים החמורים ביותר".
כמה שעות מאוחר יותר עלה לדוכן אוסמה סעדי כדי לענות לכ"ץ. השפה כבר הייתה מלחמתית לגמרי. "אתה מאיים אלינו בנכבה נוספת, אבל שכחת דבר אחד. ב־48' היינו 150 אלף איש. היום אנחנו כמעט שני מיליון, 20 אחוזים מתושבי המדינה הזו. אנחנו נדע היום איך להתגונן. איך להגן על עצמנו".
רטוריקה כזו לא נשמעה כאן הרבה שנים, אולי מאז 1948. הפרדוקס עצום. דווקא בתקופה שבה מנסים לנהל את המדינה בכוחות משותפים, שנה בדיוק אחרי כינונה של "הממשלה הישראלית־פלסטינית" הראשונה, כלשונו של אחמד טיבי, הכול הולך לכיוון ההפוך. ניסיון החיבור ההיסטורי בין מפלגות יהודיות וערביות בקואליציה לא מוביל אותנו לשלום ואחווה דו־לאומית, אלא עלול לגרור אותנו למלחמה פנימית קשה הרבה יותר ממה שהתרחש כאן בימי מבצע שומר החומות.
הרבה דברים קרו מאז שראש הממשלה בנט, שר החוץ לפיד ומנסור עבאס חתמו על ההסכם הקואליציוני. האופוזיציה הצליחה להפוך את שיתוף הפעולה החשוב הזה לאירוע בזוי, קשר עם תומכי טרור, מכירה טוטאלית של המדינה למפלגות ערביות קיצוניות, ושילוב בממשלה של האחים המוסלמים שרוצים לחסל את המדינה היהודית. הניסיון של הקואליציה להציג את מנסור עבאס כמנהיג ערבי נדיר שמכיר בישראל כמדינה יהודית ורק רוצה לאחד כוחות בין יהודים לערבים ולקדם את החברה הערבית לטובת כולם – לא תפס בעיני רוב הציבור שמזוהה עם הימין. גם האיגרת של בנט לא הועילה בנושא הזה.
כל מי שרוצה לצבור פופולריות בימין צריך לתקוף את הערבים ולהבטיח שינוי דרסטי. כולם רואים איך בן־גביר מקבל מנדטים בסקרים, ורוצים גם
האירועים הביטחוניים שיחקו לטובת האופוזיציה. פיגועי הטרור, בהם גם של ערבים ישראלים, המהומות בהר הבית, ההפגנות, העימותים בשכונות המעורבות, ההלוויות ודגלי פלסטין שמתנופפים בכל מקום לא סייעו לממשלה. בתודעת הרחוב הימני השיתוף של הערבים בניהול המדינה גרם נזק אדיר, ערער את היסודות השלטוניים והגביר את הטרור. חברי כנסת בליכוד שאני מדבר איתם חוזרים ואומרים כי הערבים במדינה "מרימים את הראש כמו שלא היה כאן אף פעם. צריך להוריד להם, ואת זה אנחנו נעשה".
השיח הפך להיות לאומני ואנטי־ערבי. כל מי שרוצה לצבור פופולריות בימין צריך לתקוף את הערבים במדינה בכל כוחותיו, ולהבטיח שינוי דרסטי בעתיד. כולם רואים איך איתמר בן־גביר מקבל מנדטים בסקרים, ורוצים להיות כמוהו. זה הטרנד החדש. בליכוד בונים עכשיו את קמפיין הבחירות הבא, שיהיה מבוסס על חוקי משילות חדשים על הערבים. חברי הכנסת מיקי זוהר ואופיר כ"ץ עובדים על זה. כל מניף דגל פלסטיני יסתכן במאסר, כל הפגנה בימי עימות ביטחוני תגרור שלילת אזרחות, וכן הלאה.
הלחצים שפעילי ליכוד מפעילים כל הזמן מדרבנים את חברי הכנסת. בקבוצות הוואטסאפ הם דורשים גירוש משפחות של ערבים ישראלים על כל יידוי אבן כמעט. בכנסת הם יושבים להם על האוזן ולא מרפים. העימות הפיזי בין איתמר בן־גביר ואחמד טיבי במליאה הופך אותו למושא הערצה. במצעד הדגלים בירושלים פגשתי אנשים שהצביעו לליכוד, לימינה ולבית היהודי, ועכשיו סובבים את בן־גביר בחרדת קודש ומייחלים ליום שבו הוא יהיה השר לביטחון הפנים ויממש את משנתו של הרב כהנא.
בקואליציה אובדי עצות. היום כבר קשה לבשר על שינוי היסטורי ועל עבודה משותפת לטובת מטרות חשובות, שיפור תשתיות בכפרים ושילוב ערבים במוסדות ציבור. השיח בקואליציה הוא מזמן לא חברי, אלא כמעט אלים. חברי הכנסת הערבים מצטיירים אצל ניר אורבך וחבריו כסחטנים שמנצלים את התלות בהם כדי לגרוף כל תקציב אפשרי. השרים רוצים לזרוק מהכנסת את מי שהצביע נגד תקנות יו"ש. אף אחד לא באמת מבין את הלחץ הפנימי, הלעג והאיומים שמפעילים בחברה הערבית גם עליהם. קחו את הלחץ האלים והבוטה על חברי הכנסת סילמן ואורבך, ותכפילו אותו פי כמה.
אני מציע בהקשר הזה לחזור אל מכתב ההתפטרות מהקואליציה של ג'ידא רינאווי־זועבי לפני שבועיים וחצי. "ראשי הקואליציה העדיפו לנקוט עמדות ניציות, נוקשות וימניות בסוגיות יסוד חשובות מאין כמותן לחברה הערבית: אל־אקצא והר הבית, שייח'־ג'ראח, מפעל ההתנחלויות והכיבוש, הרס הבתים והפקעת הקרקעות ביישובים הערביים בנגב, וכמובן חוק האזרחות", כתבה רינאווי־זועבי.
נראה שאין מה לעשות, השותפות היהודית־ערבית בניהול המדינה לא יכולה להתקיים בתנאים של סכסוך דמים בינינו ובין הפלסטינים. כאשר הפלסטינים מסביב נתפסים כאויב, כל עימות לאומי איתם מקרין מיד על הפלסטינים שיושבים בקואליציה – וההפך. המשבר שמפרק עכשיו את הקואליציה הוא לא על תשתיות באום אל־פחם אלא על השליטה היהודית ביהודה ושומרון. "רק תתאר לך מה היה קורה אילו הייתה היום מלחמה בעזה עם מאות הרוגים", מאתגר בשיחה איתי שר בכיר בממשלה.
וכך, הריאקציה לניסוי החשוב של השילוב היהודי־ערבי עלולה להיות הרת אסון. היחסים בין החברות לא השתפרו והמתח והאיבה רק מתגברים. במקום ללכת למציאות של שיתוף פעולה באווירה חיובית אנחנו כבר מאוימים במלחמת אזרחים, נכבה, אסונות, גירושים ותסריטי בלהות נוסח 1948, שאותם כבר ביימו השבוע בכנסת השר לשעבר כ"ץ וח"כ אוסאמה סעדי.
