יצא לי קמט, מה עושים?

זה היה עוד בוקר רגיל בבית משפחת זמרי: ד"ר זמרי הכינה קפה במטבח, הילדים התעוררו בעצלתיים ואני חשבתי לעצמי איזו מילה יפה זו "עצלתיים". אחרי שארגנו את הקטנים והושבנו אותם לאכול ארוחת בוקר של סגני אלופים, התפניתי להתארגנויות שלי: התלבשתי, חיפשתי את היומן שלי, גיליתי שאין לי יומן ואני זוכר בכלל פגישות בראש, וניגשתי לצחצח שיניים. חמש שניות לתוך הצחצוח, קלטתי במראה משהו חדש. כמו כל אדם בהכחשה, התגובה הראשונה והטבעית שלי הייתה לקחת מגבון לח ולנקות את המראה. זה לא עזר. ניקיתי עוד קצת, השפרצתי קצת מים ועברתי לנייר מגבת. גם זה לא עזר. חשבתי שאולי יש תקלה במראה ועברתי למראה אחרת, ולעוד אחת, ואחרי שש־שבע מראות כולל המצלמה של הטלפון גיליתי שאשר יגורתי בא לי. לצד הגבה הימנית, קצת מעל האף, צפונית־מערבית לעין, הוא היה שם: קטן, חצוף, אך שם, גבירותיי ורבותיי. קמט.

נכון, כשאני מחייך יש לי קמטים ליד העיניים, אבל אני משתדל לחייך כמה שפחות ולטפח את תדמית הסוציומט, שעוזרת לשמירה על עור הפנים. אבל זה היה קמט אחר, שונה, כזה שלא צריך מימיקה שתוציא אותו לאור. לא נלחצתי: עשיתי מה שכל גבר היה עושה וצווחתי בבהלה לדוקטור שתגיע. "מה אתה צורח על הבוקר", היא אמרה באקדמית, ואני ביקשתי שתסתכל עליי ותגיד לי אם היא רואה משהו שונה.

תנו לי ללמד אתכם משהו: אף פעם אל תשאלו דוקטורית אם היא רואה בכם משהו שונה. אתם תפתחו ככה דלת להמון ביקורת סמויה שהיא לא מצאה עיתוי נכון להגיד לך: השמנת קצת, גדלו לך האוזניים, המון שערות לבנות. הבנתי שאם לא אכוון אותה היא תתחיל לזהות גם חוסרים ברזומה האקדמי וחוסר טאקט, אז ביקשתי שתכין רשימה מסודרת של הערות לשיפור אבל שתתמקד בינתיים בעור הפנים. רואה משהו חדש? היא הסתכלה כמה שניות ואמרה שהיא לא רואה כלום. התקרבתי אליה קצת וביקשתי שתתמקד בין האף לעין, היא הסתכלה עוד קצת והגיבה כאילו עציץ האבוקדו שהתאומים הביאו מהגן נבט פתאום: "יוווו, איזה חמוד, יצא לך קמט".

מה עושים, שאלתי אותה. היא אמרה שתתייעץ עם כמה רופאים ותחזור אליי. אמרתי לה שזה לא זמן להומור ושאני מצפה שתעזור לי להתמודד עם התופעה שפשתה בפניי. היא אמרה שזה כולה קמט קטן. אמרתי שגם הילדים היו ממש קטנים פעם, ועכשיו הם השתלטו לנו על החיים. היא ביקשה שארגע. אמרתי לה שאני אוטוטו בן ארבעים והדבר האחרון שאני צריך למשבר שלי זה להתחיל להרגיש שאני כבר לא במידה של העור שלי. היא ביקשה שנדבר על זה בערב. סבבה, אמרתי, אבל אם יוצא לי עוד קמט עד הערב – זו אחריות שלך. היא חתכה ממני לילדים, אני חזרתי לבהות בקמט.

הסימן לפי טוויין

מארק טוויין אמר פעם ש"קמטים הם המקום שבו פעם פרחו חיוכים". יותם זמרי אמר פעם "יאללה יאללה, מארק טוויין, אתה סופר, עליך קמטים יושבים טוב, שחרר ממני עם המשפטים שלך". מצטער, לא קונה את הסיסמאות על כך שקמטים הם זיכרונות של זמן וקעקוע של ניסיון חיים. לא תצליחו לעבוד עליי. קמטים הם זיפת, ואם יש לך קמטים סימן שאתה כבר בגיל שבו אפשר להשתמש במילה זיפת.

אחרי שיצאתי מהבית שלחתי לשירן הודעה דרמטית: אני לא משתמש מספיק בקרמים לעור הפנים, ואני מבקש שבערב היא תעביר לי הדרכה מסודרת על כל הקרמים שברשותנו. היא שלחה לי בתגובה אימוג'י מחייך, ואני שלחתי לה בחזרה שחיוך עושה קמטים אז עדיף אימוג'י בלי מימיקה.

בערב, אחרי שהרדמנו את הילדים, היא ביקשה סליחה שהיא קצת צחקה עליי היום, ואמרה שאם אני באמת רוצה להתחיל להקפיד קצת יותר על עור הפנים היא תשמח לעזור לי. היא פתחה את מגירת הטיפוח במקלחת ואני נדהמתי: שורות שורות של קרמים שונים ומשונים, מסכות, סרומים (שזה כמו קרמים רק הרבה יותר יקר), ועוד ועוד תכשירים שונים ומשונים. שאלתי אותה על מה היא ממליצה, כאילו אני במסעדה מזרחית ומתלבט בין קבב לשקדי עגל.

היא הוציאה שלושה בקבוקונים ונכנסה לפוזת הרוקחת. "תראה, את זה אתה מורח אחרי המקלחת באזור העיניים, את זה לפני שאתה יוצא לעבודה בבוקר כדי להגן מנזקי השמש, ואת זה אתה מורח באזור הקמט הקיים כדי שלא יצטרפו אליו חברים נוספים". שאלתי אותה אם זה הפיך ויש סיכוי להציל את האזור הפגוע, אבל היא נתנה בי מבט של רופא משפחה אחרי ניתוח שלא צלח, הניחה יד על כתפי ואמרה שעדיף להשקיע במלחמות הבאות ולא בזו שכבר הפסדתי.

עוגת קרם

עוד באותו הלילה נמרחתי בקרמים כמו שלא נמרחתי מעולם. כשהגעתי לסלון שירן התחילה לקרוא לי "חנוך רוזן" ושאלה מתי מופע הפנטומימה הבא שלי. אמרתי לה שאין לי מצב רוח להומור, והיא ענתה: "חכה שתגלה כמה כסף מרחת לעצמך על הפנים כרגע".

למחרת קמתי ורצתי למקלחת. הוא היה שם. צחצחתי שיניים ופתחתי את סליק הקרמים. רגע לפני ששוב מרחתי על עצמי 240 שקל שמעתי קול קורא: "שחרר, אחי, שחרר". הסתכלתי מסביב אבל לא היה שם שום ילד. וגם, איזה ילד יקרא לי אחי? הבטתי במראה ושמעתי שוב את אותו הקול: "שחרר". התמקדתי בקמט, והוא דיבר: "כן גבר, זה אני, שחרר". הסתכלתי עליו, הוא התקמט אליי, והחזרתי את הקרמים למגירה.

די, אמרתי לעצמי, אתה לא בנוי לטיפוח עור הפנים, אתה עוד מעט בן ארבעים ויש לך כולה קמט אחד, שחרר. עדיף להשלים עם שחיקת הגוף מלהתמכר לתלות הבלתי נתפסת של הטיפוח העצמי. צריך לשחרר את החיצוני ולהתמקד בפנימי. כל קמט בפנים הוא עדות לניסיון החיים שצברתי, אפילו מארק טווין אמר משהו דומה. וגם, בדקתי בגוגל ובוטוקס זול יותר מקרמים. אעדכן.