פוסט חגיגי, שפרסם בערב חג השבועות סגן השר לשירותי דת, מתן כהנא, בהקשר של רפורמת הכשרות, כלל משפט מאוד מיוחד: "מה שכשר לכל היהודים הדתיים והחרדיים ברחבי העולם, כנראה מספיק כשר גם לאזרחי ישראל". עצם כתיבת משפט כזה חושפת את חוסר ההיכרות הבסיסי של סגן השר עם עולם ההלכה בארץ ובעולם, כך שיש צורך לעצור רגע ולעשות לנו סדר.
הלכות כשרות מבוססות ברובן על התורה שבעל פה – דברי חכמים שנדונו במשך אלפי שנים ונקבעו כדרך חיים מחייבת. מטבע הדברים, במהלך תקופה זו התגלעו מחלוקות בנושאים רבים, ורבות מהן לא הוכרעו באופן חד משמעי. ההכרעה של ההלכה היהודית בשאלות אלו מתייחסת בדרך כלל לשאלת הצורך ומציאות החיים: בעת צורך משמעותי ("שעת הדחק") יתירו לסמוך על הדעה המקילה, ואילו בחיי היום יום תהיה ההדרכה להימנע מן הספק ולנהוג כעיקר הדין.
אין מדובר כאן ב"חומרא" ו"קולא", אלא בדרך חיים המשקללת את רצון הבורא ביחס לחיי היום יום. דוגמה לדבר: התורה מתירה לחולה בסכנת חיים לאכול גם מאכלים שאינם כשרים על מנת להתרפא, מי שיסיק מכך שבעצם מעיקר הדין מותר לאכול מאכלים שאינם כשרים גם בחיי היום יום – אינו מקיים את ההלכה.
האמור מוביל למסקנה כי אקלים החיים והאפשרויות שהם מעמידים בפנינו משפיעים בהחלט על קביעת ההלכה, לפיכך המחשבה כי ההלכה כפי שהיא נוהגת בארץ ישראל זהה לנוהגת בקהילות שבחוץ לארץ – בטעות יסודה.
לשם ההמחשה נמנה כאן מספר דוגמאות:
חלב ישראל – חכמים קבעו לשתות דווקא חלב שנחלב בנוכחות יהודי, יישומה של הלכה זו בקהילות חו"ל היה מורכב ביותר, ובעקבות זאת חלק מהפוסקים התירו להקל בכך במקרים מסוימים, וכך נוהגות עד היום רוב הכשרויות בחו"ל. אולם למעשה גם פוסקים אלו הסכימו שההיתר אינו נוגע למקרה שבו אפשר למצוא בקלות חלב שנחלב על ידי יהודי, וממילא היו מתנגדים לשימוש במוצרים אלו בארץ ישראל.
הפיקוח – מובן לכל שאפשרויות פיקוח הכשרות בחו"ל מצומצמות יותר, כדי לספק מגוון סביר של מוצרים כשרים לבני הקהילה, מערכות כשרות רבות נאלצות לפקח על ידי ביקור שנתי במפעל, או להפחית את כמות הבדיקות הנדרשת (בעופות לדוגמה חלק ממערכות הכשרות לא מבצעות את הבדיקות המקובלות בארץ). מובן שפיקוח כזה מותיר אפשרות נרחבת לתקלות וזיופים, אך השיקולים העומדים בבסיס הדבר שלולא זה רבים מבני הקהילה יצרכו מוצרים טרפים, אולם ברור שאין הצדקה להשתמש במוצר כזה במדינת ישראל, שבה יש שפע של מוצרים המושגחים בפיקוח צמוד.
היתר מכירה – היתר המכירה מהווה דוגמה הפוכה מן האמור לעיל, בארץ ישראל ניתן היתר למכור את הקרקע לגוי וכביכול "לעקוף" את השמיטה, זאת מתוך ראייה נרחבת הדואגת להתיישבות היהודית כערך הלכתי חשוב. היתר המכירה נותן מענה למרבית צרכני הכשרות במדינת ישראל, ואילו גופי הכשרות בחו"ל, שחיזוק ההתיישבות בארץ אינו בראש סדרי העדיפויות ההלכתי שלהם, נמנעים לחלוטין משימוש בפירות היתר מכירה, וחלקם אף מתייחסים לירקות הללו כמאכל טרף ומכשירים את הכלים במקרה שנעשה שימוש בהיתר מכירה.
אלו דוגמאות בודדות, על קצה המזלג, הממחישות כיצד עוצב תחום הכשרות המקומי בהתאם לפסיקה ההלכתית המקומית, פסיקה המתחשבת בתנאים, בצורך וביכולות השונות.
רפורמת הכשרות מערערת את שדרת הפסיקה ההלכתית שנבנתה במשך אלפי שנים בעם ישראל. במסגרתה מייבאים מוצרים שהפיקוח עליהם מתבסס על היתרים שניתנו לאקלים המקומי כ"שעת הדחק", ומשווקים אותם במקום שבו ההלכה איננה מתירה לאכול אותם. ומי שלא מבין את הטעות הבסיסית הזו, לא יבין לעולם למה יש התנגדות רחבה למהלכים שלו בתחום הכשרות.
