בעת כתיבת שורות אלה אני יושבת על המיטה בחדר השינה שלי, וצמוד לקיר השמאלי שלו מונחת באגביות קרירה, לכאורה, מלכודת עכברים כסופה.
היא כאן בגלל עכבר קטן שטייל בבית, והתגלה באופן מבעית כששטפתי את הרצפה במוצאי החג. קיפלתי אז להנאתי כביסה, מהרהרת על טובות החג – על עוגת הגבינה המשגעת שהביאה חברה שהתארחה אצלי, על שיעורי התורה הרבים ששמעתי, על רות המואבייה, על הכביסות.
את השלווה העכירה לרגע תזוזה בלתי שגרתית שצדה את עיניי בשולי החדר. הישרתי באומץ מבט לעבר האזור המועד, ואז ברגע בלתי נשכח של אימה הוא הביט בי.
קטנטן ושחרחר, ורוד חוטם וקצר זנב. עכבר.
קפאתי במקום. משהו בי ביקש להתעלם, להדחיק, לשקר לעצמי שזהו דמיון בלבד. אולי אוכל להמשיך כאילו לא ראיתי דבר?
אחרי שהסדרתי נשימה, עיסיתי בתנועות מדודות את הרקות והלכתי לנסות להקיא בשירותים, פניתי בזעקה לחבריי ושכניי שיואילו בטובם להציל אותי.
“הצילו“, כתבתי בדרמטיות, זוכרת שבעבר המילה הזו הקפיצה לא מעט מהם למוצא פי. “יש למישהו רעל עכברים?“
גיליתי שבמעמדי האלמני, זעקת "הצילו" מעוררת אינסטינקט לא רצוני אצל כמה מחבריי. הם מתניעים את המכונית, מוכנים להגיע בחריקה רועשת ולהציל אותי מכל מפלצת. ואני מנצלת את זה לרעה
עליי לציין שבשנים האחרונות גיליתי שבמעמדי האלמני, זעקת “הצילו“ מעוררת מיד אינסטינקט לא רצוני אצל כמה מחבריי. הם מיד מתניעים את המכונית, מוכנים ומזומנים להגיע בחריקה רועשת ולהציל אותי מכל מפלצת המתדפקת על דלתי. אני כמובן מנצלת את זה לרעה בלי הרף וכותבת לא מעט “הצילו“ – כשנגמר לי החלב במקרר, או כדי שמישהו יוציא לי את הילד מהגן.
אבל עכבר? אוהו, סוף־סוף סיבה ראויה לזעקת "הצילו" אמיתית. ציפיתי ללא פחות ממושיע עם מטאטא לבן ואש בעיניים או עם איזו קוביית רעל ירוקה וקטלנית. אבל שכניי האדיבים והיעילים הביאו במהירות שיא מספקת מאוד דווקא את המלכודת הכסופה.
“אם תתפסי אותו תקראי לי“, אמר לי חבר, ואני הנהנתי – ובניתוק רגשי מוחלט הנחתי את המלכודת במיקום אסטרטגי.
ניסיון בקבורה
זו לא הפעם הראשונה שזה קורה. מה פתאום. אני גרה בבית צמוד קרקע באמצע הטבע, ברור לגמרי שכבר ניסו פעם או פעמיים או יותר לכבוש לי את הבית. בעבר הייתי מניחה רעל, מדחיקה אל מאחורי המוח את מה שיעלה בגורלו של המכרסם הקטן, וממשיכה בחיי. אבל הנה, כבר כמה ימים יש לי מלכודת עכברים בבית, ולפתע פתאום אני נאלצת להתמודד עם השאלה המאיימת: מה יקרה כשהוא ייתפס?
חברותיי הפנויות יזדהו לבטח עם התחושה. אם יש סיבה אחת טובה לפתוח כרטיס באתר היכרויות, ויפה שעה אחת קודם, היא כדי שיהיה מי שיתעסק עם שלל הפולשים המגעילים הקטנים שמגיעים הביתה ללא הזמנה. אני זוכרת לא מעט היתקלויות כאלה. בכל פעם הזעקתי את רזיאל, ובלי למצמץ, מוסלל לגמרי לייעודו, הוא פתר את הבעיה הרחק־הרחק מתשומת ליבי.
אבל העכבר הנוכחי טרם נתפס. אני מנסה לסגל לעצמי מחשבה דמיונית: אולי הוא השיג כרטיס מוזל בכיוון אחד לברצלונה, ועזב בלי להשאיר אחריו מכתב. או, אולי, הוא מת מזקנה למרות שהוא נראה לי קטנטן, וכל שאיאלץ לעשות הוא לחכות ששאריות גופו יעלו סרח באפי ואגש למלאכת הקבורה (יש לי קצת ניסיון בזה, אחרי הכול).
אבל בואו נהיה ריאליים. יום יבוא והוא ייתפס במלכודת, ועליי לפתח אסטרטגיה כלשהי שתבהיר את מעמדי לעומת מעמדו. כדי שלא יהיו ספקות וטעויות, שלא יהיה כאן מקח טעות – אני הייתי פה לפניו ולכן עליו הוא יידרש לתרגל עזיבה.
כמובן, אם חלילה וחס – השם ישמור, רק מהמחשבה על זה אני מקבלת התקף חרדה – אם חס ושלום יש קרובי משפחה נוספים שחצו את הגבול ושוהים באופן בלתי חוקי בטריטוריה שלי, כדאי שידאג שגם הם יקבלו את המסר שאינם רצויים. שיספר להם שבקרוב הם ייאלצו לחזור אל קרובי משפחתם, הרחק מעבר לגבולות ביתי, ובינתיים אני אומנם מעדיפה לשמור את העימות במישור הדיפלומטי ולא להיגרר להסלמה ואלימות, אבל הכול כמובן תלוי בשיתוף הפעולה שלו.
האמת היא הייתי רוצה להעביר אליו איזה מסר מפייס. אבל חיפשתי בגוגל טרנסלייט, ואין שם עדיין תרגום לשפה שלו. כך שלא נותר לי אלא לאמץ את הדרך שלו ולהלך עליו אימים בחזרה, כשכל מה שחסר לי זה שהוא יתחיל להניף דגל בכל מקום וידרוש זכויות שוות בדרכים אלימות שיסכנו את בני ביתי.
כך או כך, הוא עדיין לא נתפס. אני מקווה שכשתקראו את השורות האלו אוכל כבר להיות רגועה, לבטוח בכך שהסכנה חלפה ושאין חשש שאיאלץ לפנות את ביתי לטובת משפחת עכברים אימתנית ולעבור לאיזו קראווילה דלוחה במדבר יהודה. אחרי הכול, מדובר בסך הכול בעכבר אחד קטן.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
