ביום שני, 13 ביוני למניינם, תמלא שנה להשבעת הממשלה. איש בקואליציה לא יחגוג את התאריך, שבואו יחסוך מבנט את המבוכה של מי שכיהן פחות משנה בתור ראש הממשלה, אבל בסבירות לא מבוטלת גם יבשר רשמית על פירוקה.
רק התפטרות כפולה – של חברי הכנסת מאזן גנאים מרע"ם וג'ידא רינאווי־זועבי ממרצ – תשכנע את ניר אורבך, אולי, לתת הזדמנות נוספת לקואליציה, ולנסות להעביר את תקנות יו"ש. אורבך הוא חבר הכנסת הרופף ביותר בקואליציה, ויש די מתחרים על התואר הזה. "הניסוי איתכם נכשל", קרא לעבר הח"כים הערבים מהקואליציה כשראה אותם מצביעים נגד התקנות במליאה. זו לא הייתה שליפה מהמותן אלא משפט שנוסח מראש ובקפידה. ההצבעה השבוע היא קצהו של תסכול מצטבר, גם מהתנהלותם של רע"ם וזועבי וגם מהחשש שהממשלה עוברת תכף להישען על המשותפת.
אחרי הקטטה המתועדת המשיך אורבך לפגישה עם בנט, יחד עם כמה מחבריו־מקורביו (במקרה הזה לא מדובר ב"מקורבים" פיקטיביים שמוצמדים לכל ח"כ זוטר שמנסה להעביר מסרים מאיימים). אורבך וחבורתו ישבו בלשכת ראש הממשלה בכנסת עד כמעט שלוש לפנות בוקר. אורבך היה נואש. זה נגמר, הוא הודיע לבנט. אלמלא המחויבות האישית שלו ליו"ר המפלגה, היה פורש מזמן. מה ששכנע אותו לתת עוד קצת אוויר לממשלה, בניסיון אחרון לפעול מתוכה, הוא הקשר רב השנים עם בנט – מימיו כראש המטה שלו, דרך עבודתו כמנכ"ל הבית היהודי, ועד צירופו לרשימת ימינה אחרי שהפסיד לחגית משה בפריימריז לראשות הבית היהודי. בכל מקרה, כך הבטיח, הוא לא יעשה מעשה סילמן אלא יעדכן את בנט מראש בכל החלטה.
בשיחה הזו נלחם ראש הממשלה על כל שעה נוספת שאורבך יהיה מוכן לחכות. התשובה הייתה שהוא ייקח "כמה ימים" לחשיבה, אבל "זה לא יימרח שבועות". אין דדליין מוגדר. הוא לא הסכים אפילו לבקשה להתחייב לשבועיים תמימים של שקט; אולי המסמר האחרון בארון הקבורה של הקואליציה ייתקע לקראת סוף השבוע הבא.
מאמצי ההנשמה המלאכותית של הקואליציה נראים נואשים, אבל בנט ולפיד לא חוששים מביזיונות: הם יודעים שששת השבועות הקרובים שווים שישה חודשי כהונה. אם יגיעו בדרך נס לחוף המבטחים של הפגרה, הממשלה תהיה חסינה מהפלה עד נובמבר. בזמן הזה עשויים להתרחש שלל אירועים פוליטיים, מדיניים וביטחוניים שיכולים לשנות את התמונה. על סף פריצת דרך מדינית מול הסעודים, ובשיאה של מערכה לא סמויה מול האיראנים, המריא בנט אתמול לביקור בזק באבו־דאבי למרות המשבר הפוליטי. כל התפתחות באחת מהזירות האלה או בכל זירה אחרת (משפט נתניהו, לדוגמה), עשויה לשנות גם את מצבם הקואליציוני.
בינתיים ניצב בינם ובין הפגרה מחסום בלתי עביר לכאורה, בדמות תקנות יו"ש. נקודת התורפה העיקרית היא ההבנה שאם התקנות המסדירות את ענייני המשפט הישראלי ביהודה ושומרון לא יאושרו בכנסת, הדרך היחידה למנוע את הכאוס המשפטי והאכיפתי הצפוי היא פיזורה, מה שיאריך אותן אוטומטית עד לאחר כינון הממשלה הבאה. בעיני סער או אורבך, הנימוק הזה לבדו עשוי להיות עילה אידיאולוגית לפירוק הממשלה.
גם אם גנאים וזועבי יתפטרו ויוחלפו, הקואליציה תמנה 60 ח"כים בלבד. סילמן כבר הוכיחה השבוע שהיא מסוגלת להצביע נגד הקואליציה, והחוק צפוי ליפול שוב. אבל בצמרת הממשלה מתעקשים שאם יהיו להם 60 אצבעות, "יש להם דרך להעביר את התקנות". אחד החשודים שסומנו כפרטנר אפשרי לעסקת "הימנעות תמורת תקציבים" הוא ח"כ ישראל אייכלר, שניהל עם הקואליציה מו"מ מתקדם בליל ההצבעה, בהשתתפות בכירים מחסידות בעלז שהוזעקו לכנסת. הדרישות נגעו גם לביטול חוק התקשורת של יועז הנדל, מעמד זרם החינוך של חסידי בעלז, והעברת תקציבים. בקואליציה לא שללו את הדרישות, אבל השיחות הופסקו כשהתברר שהפער ממילא איננו על חודו של קול.
המרד הערבי בקואליציה, שהחל בתקנות יו"ש ונמשך בהצבעה על העלאת שכר המינימום, דרמטי לא רק בשל התוצאה המעשית אלא גם בגלל המסקנה הפוליטית העקרונית שניסח אורבך, ורבים בקואליציה שותפים לה. מנסור עבאס זועם: הניסוי לא נכשל, ותפסיקו לקרוא לו ניסוי, הוא מטיף לשותפיו לממשלה המפרפרת פרפורי גסיסה.
יו"ר רע"ם מזכיר שמפלגתו תמכה בחוק האזרחות (בסיבוב הראשון), בחוק החשמל ובחוק הגיוס. לשיטתו, הקריסה באגף הערבי של הקואליציה התחילה רק כשהיא איבדה את הרוב בעקבות פרישת סילמן. בינתיים עבאס עובד במרץ כדי לחדש את המשמעת הקואליציונית באגף שלו. גנאים כבר הציע את התפטרותו בכפוף לערבויות לקראת המרוץ לראשות עיריית סכנין, אבל אז התגלתה בעיה: מי שאמור להיכנס לכנסת במקומו אינו אצבע בטוחה, ולכן עבאס מנסה לרקוח עסקה סיבובית שבמסגרתה גם הבא בתור ברשימה יתפטר כדי להכניס את הבא אחריו.
בכל מקרה, אין טעם בהתפטרות גנאים אם רינאווי־זועבי, שבעבר כבר הסכימה לעזוב את הכנסת תמורת מינוי, מתעקשת להישאר בכיסאה ולהצביע נגד. היא כמעט מנותקת קשר בקואליציה: לפיד, ש"השיב" אותה לחיק המשמעת הקואליציונית בשבוע שעבר, לא מדבר איתה יותר. לטענתה היא אמרה לראש הממשלה החליפי, בשיחה בארבע עיניים, שלא תתמוך בחוקים המנוגדים לצו מצפונה. לפיד מכחיש בתוקף. ראשי הרשויות הערביות שתמכו בה איבדו סבלנות ואינם מגבים אותה; וגם עם ניצן הורוביץ, יו"ר מפלגתה שהנחית אותה בשריון ברשימה, היא כבר אינה מתקשרת.
האחרון שמתנהל מולה בניסיון להגיע להסכם פרישה מכובד הוא מנסור עבאס, שמבין שרשמית היא באחריות הורוביץ אבל כאב הראש העיקרי הוא שלו. בסופו של יום חברת הכנסת ממרצ – מפלגה שתמיד התהדרה בשותפות פוליטית יהודית־ערבית – תהיה זו שתטביע לשנים ארוכות את חזונו של יו"ר רע"ם לשותפות כזו ברמה הקואליציונית.
השאלה מי ישב בלשכת ראש ממשלת המעבר כבר אינה בין בנט ללפיד אלא בין לפיד לנתניהו. בנט מבין שאם הקואליציה תיפול תגיע האצבע שתתמוך בפיזור הכנסת מימין, מה שיעביר את התפקיד באופן אוטומטי ללפיד. בנט לא מתכוון להיאבק בכך או לבצע פעלול על חשבון שותפו, ולכן היחיד שיכול למנוע מלפיד את הכהונה בחודשי ממשלת המעבר הוא נתניהו.
ההנחה של סער, אלקין ושקד היא שהאינטרס של נתניהו בממשלה כזאת הוא לפרק אותה במהרה, ולדהור לבחירות מתוך לשכת ראש הממשלה. נתניהו זקוק ל־61 מנדטים, ללא כבלים, והסקרים מאירים לו פנים; הוא מתכנן רפורמה במערכת המשפט, ואולי גם חוק חסינות. סער מתנגד לכך. כדי למנוע פירוק מהיר כזה תבע סער שגם הממשלה החליפית תהיה מעין ממשלת חילופין, וייקבע מראש בחוק שאם היא תפורק בידי הליכוד יכהן סער בראש ממשלת המעבר. בליכוד סירבו.
את המגעים בין הצדדים צינן גם המו"מ העצמאי שפתח ניר אורבך. יותר מששקד ניסתה לשמר את הקואליציה בשיחותיה הליליות עם חברה לסיעה, היא ביקשה לוודא שאורבך לא סוגר שום עסקה בלעדיה. לחיצת היד השבוע בינה ובין בני הזוג נתניהו, בנימוס בריטי, בשולי חגיגות השבעים לכהונת המלכה בבית שגריר בריטניה ברמת־גן, לא מבשרת דבר. שקד מבינה שברגע שתינתן לליכוד ההזדמנות להשמיד אותה פוליטית, כך ייעשה. לכן היא שומרת על סקפטיות בנוגע לממשלה החליפית.
שקד מתנהלת כיו"ר סיעת "החוט המשולש" שחברים בה גם אורבך וקארה: היא מקשרת ביניהם ומנהלת את המגעים עם סער ואלקין, שגם להם יש כיסי התנגדות בתקווה חדשה. ספק אם המגעים הללו יבשילו לממשלה חלופית בכנסת הנוכחית, אבל נוכח הסקרים – ובכלל זה הסקר שבו סער לא עובר את אחוז החסימה – ייתכן מאוד שכל אלה יחברו לריצה משותפת בבחירות הבאות.
