כבר הרבה שנים, שלומי קשור בחוט אל שלומו. הקול שלו, שיוצא אל העולם, כולל בתוכו גם את זה שלי, הקטן. פעם הוא היה חלש יותר, הקול המשותף. כשניסינו להמחיש למשל את עומק העוול שהביאה גזירת הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון. את עוצמת הסכנה, את היקף האיוולת, את סתמיות ההחלטה. קולו של מקור ראשון היה כמעט פנס בודד באפלה. לעולם לא אשכח איך עמדנו שם באוהל בצפון השומרון כשהכול נגמר – מירי צחי הצלמת המופלאה, זכרה לברכה, ואני – בתחושת בדידות קיומית. שתיים מותשות, עצובות, בתוך האווירה הדי מרוצה מעצמה מסביב. התקיימה שם מסיבת עיתונאים של ראשי הצבא והמשטרה, שסיכמו בסיפוק את המבצע המוצלח. וכשהעזתי להרים יד ולשאול אם הם לא חושבים על השבר שיבוא עכשיו על החברה הישראלית, נפקחו מולי עיניים תמהות. שבר? על מה ולמה?
במקור ראשון למדתי את עוצמתה של השאלה הבלתי צפויה. כל כך התרגלו מדינאי ישראל שהם נשאלים למה הם לא מפנים ומדוע אינם מכילים, עד כדי כך שהתהיות מדוע הם נמנעים מבנייה ולא נלחמים בעוצמה דרשו מהם רגע של התלבטות לפני מענה. לא את מלוא הכתרים אפשר לקשור לראשו של העיתון הזה, אבל אין שום ספק שחלק מהותי מהשינוי השאלתי שחל בתקשורת הישראלית צמח מכאן. כי נציגיו הקשו ומקשים עד היום את הקושיות מהסוג האחר. וגם כי רבים ממי שהגיעו גבוה בתקשורת הישראלית ושואלים שאלות כאלו, התחילו כאן. ובניגוד למערכות אחרות, מקור ראשון תמיד היה חממה מחבקת ומצמיחה, שנפרדה בברכת הצלחה ממי שצעד בה את צעדיו הראשונים ואז פרש כנפיים אל מרחבי המדיה.
בשם מקור ראשון חרשתי את הארץ לאורכה ולרוחבה. דיווחתי על פינויים כאובים ועל אישורים מצמיחים. קפאתי מקור ונשרפתי בשמש. ראיינתי קשישות וקשישים, צעירות וצעירים. ראיתי וניסיתי לכתוב את סיפוריהם של אנשי ארץ ישראל, על הנפלא והמשוגע שבהם. על החסד והגבורה. אינסוף גבורה. ועוז ואומץ, ורצון לחיים ובניין. בשמו של מקור ראשון הגעתי אל הבית הלבן ואל תוככי הקרמלין. שמעתי את המנון התקווה מנוגן בארמון המלך בבחריין, חשקתי שיניים במוקטעה, ראיתי את נתניהו נעצב בפאתי שדה התעופה באוגנדה ומתמלא מרץ מול מרחבי היזמות האפשריים בצ'אד. ראיתי את הכבוד שראשי ממשלה ישראלים מתקבלים בו בעולם, ואת חוסר הסבלנות מולם בבית. ראיתי מקרוב את ארונו של זכריה באומל ז"ל חוזר הביתה, ואת טראמפ מנסה להסביר את חזונו לעתיד ארץ ישראל. ועל כל אלה ניסינו לכתוב פה קצת אחרת. לזכור שאין חובה להיות ציניים, להיזהר ממלכודת הקיטש, עדיין לכבד ממלכתיות.
ולא רק מדיניות גבוהה. בהמון השנים האחרונות היה מקור ראשון חלק ניכר מאינספור שינויים ומהפכות שצעדיהן התחוללו גם בין הדפים האלה. פה כתבנו על כך שבראש האולפנות לבנות צריכות לעמוד נשים. על הצורך לדאוג יותר לבנות השירות הלאומי. היינו שם כשבמגזר הסרוג התחילו כצו חיוני לעת הזאת לדבר בפתיחות על מיניות, והשמענו את הקולות האלה נקיים, בלי צהוב. וגם, במשך השנים היו לי דפי מקור ראשון, באופן אישי מאוד, כר מחבק להוציא לאור הרהורים כמוסים. לספר רחשי לב, מאלו הנוגעים לדימוי הגוף ועד לדמעות של יתמות. ועל אלו תמיד הגיעו תגובות הקוראים המרגשות ביותר.
בן עשרים לרדוף, בן שלושים לכוח, אומרת מסכת אבות. והלוואי שמקור ראשון לא ירפה מהמרדף, וימשיך רק לגדול ולהתחזק. כי אף שמפת כלי התקשורת השתנתה, וקולות ימניים לא מעטים נשמעים היום מעל גלי האתר ואפילו בתוככי המהדורות, הקול הייחודי שלו עדיין כל כך נדרש כאן.
