ההפגנות בבלפור היו בעיניי מרגעי השפל שראינו מאז הקמת המדינה. הזעם הקדוש, הכעס, התסכול, הכיעור והשנאה שהן ביטאו היו מזעזעים. שוב ושוב שאלתי את עצמי מאין נובע כל הרעל הזה; מה גורם לאנשים להתייצב בקביעות בכל מוצאי שבת בבלפור, ובהמשך בצמתים מרכזיים ובגשרים לרוחב המדינה כולה, כדי להביע תסכול עמוק כל כך. השיא מבחינתי היה חוסר האחריות הציבורית שהתגלתה כאשר בעיצומה של מגפת הקורונה, בלי שום עכבות וכאבי בטן ולמרות ההנחיות, המשיכו ההפגנות האלה במלוא עוצמתן והיקפן, כאילו אין מדינה ואין אחריות ציבורית. מפגיני בלפור היו מוכנים שתישרף המדינה ובלבד שתיפול הממשלה הרעה של נתניהו.
כל זה לא השפיע עליי ולא שינה את דעתי בקשר לשמאל או בקשר לנתניהו. עד שנאלצתי לחשוב מחדש. זה קרה כשנודע לי שבהפגנות האלה משתתפים גם חברים טובים שלי מן העבר, אנשים ששירתו בצה"ל, שמסרו את נפשם, וחבריהם גם את חייהם ממש, במלחמת יום הכיפורים.
כשראיתי שאנשים שהם חוט השדרה של החברה הישראלית, אוהבי המדינה והארץ, ציונים בכל מאודם, משרתים במילואים, שומרי חוק ומשלמי מיסים, מזדהים גם הם עם הפגנות בלפור, לא יכולתי להמשיך לזלזל בהן. בלי ידיעתם, החברים הטובים שלי אילצו אותי לנסות להבין טוב יותר מהיכן נובע מפגן חוסר האחריות וחוסר הממלכתיות הזה. מה מקורם של הכאב והתסכול.
השבוע שוב ראינו מפגן כזה. הפעם מהצד השני. בחמת זעם, בלי לראות בעיניים ו"בלי שום כאבי בטן", כפי שהצהירו חברי כנסת מסוימים, הובילה האופוזיציה מהלך מופקר ואנטי־לאומי ממדרגה ראשונה. שום ממלכתיות, שום אחריות ושום עכבות לא עמדו בפני ראשיה כשהחליטו להתנגד להארכת התקנות לשעת חירום בשטחי יהודה והשומרון. מבחינתם, בדיוק כפי שהיה מבחינת מפגיני בלפור בזמנו, שתישרף המדינה ובלבד שהממשלה הרעה הזו תיפול.
שוב ראינו את הזעם הקדוש, את התסכול העמוק, את העיניים מלאות הדם, ואת השחרור מכל המעצורים והעכבות. שוב יכולנו להיווכח בעלבון ובכאב העמוקים של מי שחשים שגנבו להם את המדינה ובטוחים שמדירים אותם ומנהלים את המדינה בלעדיהם, על אפם ועל חמתם. בשורש ההפקרות וחוסר האחריות שהפגינה האופוזיציה השבוע עמדה אותה רוח שעמדה בשורשן של הפגנות בלפור: תחושה של חצי מן העם שהחצי השני לא סופר אותו וחושב שהוא יכול להסתדר בלעדיו.
האופוזיציה הוכיחה השבוע שאף שאין בכוחה להקים ממשלה, כפי שהוכח בארבע מערכות הבחירות, עדיין יש בכוחה למנוע מכל ממשלה אחרת לנהל את המדינה. כשמנסים להבין מדוע ב־12 שנות כהונתו נתניהו לא היה יכול להתמודד עם הבעיות היסודיות ביותר של המדינה – הטרור, הפשיעה הערבית, חמאס בעזה ועוד כהנה וכהנה – התשובה בעיקרה זהה: גם אם אין בכוחו של השמאל הישראלי לנצח בבחירות ולהקים ממשלה, עדיין יש בכוחו למנוע מכל ממשלה אחרת לנהל את המדינה.
המסקנה היא שיש רק פתרון אחד לשיתוק הפוליטי שאנו חווים בשנים האחרונות: ישראל זקוקה לממשלה מרכזית. יש צורך באופוזיציה משמאל, שתהיה מורכבת ממרצ וממפלגת העבודה. יש צורך באופוזיציה מימין, שתכלול את החרדים וכל מה שימינה מן הליכוד. הם אינם פסולים מלהשתתף בקואליציה, אבל אסור שהקואליציה תהיה תלויה בהם. ישראל זקוקה לממשלה שמבוססת על הליכוד, כחול לבן, יש עתיד, ימינה, תקווה חדשה וליברמן. אין ביניהם פערים גדולים בשום נושא.
גם לרע"ם יש מקום בקואליציה, בתנאי שהיא לא תהיה תלויה בה. הניסיון לתת לערביי ישראל הזדמנות להשלים עם המציאות ולהכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי – הוא חשוב ביותר.
אבל מצב שבו הקואליציה תלויה ברע"ם הוא בלתי אפשרי; לא רק עקרונית וממלכתית, אלא גם פוליטית, כפי שהוכח השבוע. הכוח הרב שיש לרע"ם כשהקואליציה תלויה בה מזיק גם לרע"ם עצמה. הוא מעניק לה עוצמה פוליטית שגדולה עליה. היא לא יכולה לעמוד בפיתויים, וכורתת את הענף שהיא יושבת עליו.
חלום ממשלת הימין הוא חלום שווא. היא תתקע אצבע בעין לחצי מהציבור, שגם אם אלקטורלית הוא פחות מחצי, מבחינת עוצמתו ועמדות הכוח שלו הוא הרבה יותר מחצי. הציבור המתוסכל ימנע מממשלה כזו לא רק להגשים את שאיפותיה הלאומיות, אלא גם להתמודד עם בעיות הבסיס של מדינת ישראל. מה שהתרחש השבוע בכנסת הוא הוכחה מצוינת לכך.
