הניסוי נכשל ועכשיו דרושה הקמת ממשלת מרכז עם כנפיים מתונות

הניסוי נכשל, זה ברור. אבל כדי שנוכל להפיק ממנו לקחים, כדאי גם לדייק: אילו ממרכיביו נכשלו?
ראשית, נכשל הניסיון לסחוט ראשות ממשלה למנהיג של מפלגה קטנה, ועוד כזו המייצגת את עמדות אחד מקצוות הממשלה. נפתלי בנט צדק ברצון להקים ממשלה חלופית, אבל היה צריך להניח את ראשותה לראש המפלגה הגדולה ביותר בגוש, במקום לקומם נגדו את בוחריה ונבחריה של המפלגה גם יחד, שחשים שמנהיגם בגד ברעיון למען הכיסא, ולא למען רעיון חלופי. עובדה שאיש לא מאשים את גדעון סער במעשי נוכלות ובגידה.

שנית, נכשל הניסיון לכונן ממשלת אחדות רחבה מדי, בדגש על שתי המילים האחרונות. הרי כל הח"כים הבעיתיים באים ממפלגות הקצה של הקואליציה: ימינה מצד אחד, ורע"ם (וגם אחת ממרצ) מצד שני. שאר רכיבי הקואליציה חיו בשלום עם הוויתורים ההדדיים, אף שגם להם היו בוודאי כאבי בטן רבים.

טרם נכשלה, ואבוי לכולנו אם לא תיכשל, הבגידה הצינית של מפלגות הימין באינטרס הלאומי ובתפיסת העולם הימנית גם יחד, לטובת האינטרס האישי של אחד, בנימין נתניהו. אפשר אומנם לטעון שגם בנט בגד בימין בשביל אינטרס אישי, וכאמור יש בכך בעיה קשה, אבל בפועל "בגידתו" של בנט מתבטאת בישיבה עם גורמים שלא חלם לשבת איתם (וגם "הוכשרו" קודם בידי נתניהו). אבל מבחינת המדיניות, לפחות בינתיים הוויתור המרבי של בנט הוא הוויתור המסתמן על אכיפת החוק נגד הבנייה הבלתי חוקית של הציבור הערבי והבדואי.

זה לא ויתור שיש להקל בו ראש, אבל איפה הוא ואיפה כל הוויתורים הרעיוניים של נתניהו לטובת האינטרסים האישיים שלו: שחרור למעלה מאלף מחבלים, ובהם 280 אסירי עולם, בעסקת שליט, כדי להסיט מעצמו את אש המחאה החברתית של הימים ההם; פיזור הממשלה ב־2015 בגלל חוק ישראל היום (כדי לקיים באותם ימים ממש מו"מ עם נוני מוזס, שללכאורה דן באפשרות לתקוע סכין בגבו של ישראל היום); הקפאת תקציב המדינה במשך שנתיים והוצאת אזרחיה לארבע מערכות בחירות; וגם בחודשים האחרונים, שבהם נתניהו מקדם למעשה את האג'נדה של הרשימה המשותפת: ביטול חוק האזרחות, הקפאת תקנות יו"ש, וכמעט ביטול חוק "ממדים ללימודים". הרי כל "הישגיו" של נתניהו כראש האופוזיציה לא היו באים לעולם אלמלא שיתוף הפעולה עם המשותפת, וזאת בעודו מוחה על הבגידה באינטרס הלאומי בעצם הישיבה של בנט עם אנשי רע"ם.

נתניהו, היסטוריון חובב ובנו של היסטוריון מקצועי, לא שם לב כיצד הוא משחזר את דרכו של יהודה אריסטובולוס, אחד משני בניהם של אלכסנדר ינאי ושלומציון המלכה, שבמאבק הירושה שלו מול אחיו, יוחנן הורקנוס, לא היסס לקרוא לעזרת הרומאים. מאז איבדה ממלכת יהודה את עצמאותה, עד נפילתה הסופית כעבור 133 שנים. כן, אפשר לטעון שבנט נעזר עוד קודם לכן במפלגה אנטי־ציונית, אבל כאמור יש הבדל עצום בסוג הוויתורים שבנט נתן לרע"ם לעומת שיתוף הפעולה של נתניהו עם המשותפת. מה גם שעצם שיתוף הפעולה עם רע"ם הוכשר כאמור קודם בידי נתניהו.

כל זה קורה מפני שהפוליטיקה הישראלית הפכה מפוליטיקה של מהויות לפוליטיקה של זהויות. כבר לא חשוב, ובעצם כלל לא נבדק, מה המדיניות האמיתית שאתה מקדם. חשוב רק הדימוי הזהותי שאתה מייצר. הדבר הימני העקבי היחיד אצל נתניהו הוא הרטוריקה האנטי־שמאלנית שלו (בעיקר במערכות בחירות; אחרי הבחירות אין לו בעיה לשתף פעולה עם מי שתקף), אבל למרבה הצער, זה מספיק לציבור שהורגל להתמקד בדימויי זהות, ולא בוחן את המדיניות עצמה.

אם דרכו של נתניהו לא תיכשל, והחוטא יצא נשכר, יעמוד בסכנה עצם קיומה של הריבונות היהודית, ממש כמו בימי החשמונאים. מכאן ואילך רבים אחרים ירשו לעצמם לסכן אינטרסים לאומיים לטובת אינטרס אישי. לכן חיוני שהמערכת הפוליטית תסכל את דרכו הבזויה של נתניהו, ואחר כך תכונן ממשלה יציבה, ממשלת מרכז עם כנפי ימין מתון ושמאל מתון, שתאמר לציבור שזו בדיוק המטרה: ממשלה שפויה ומאוזנת, שפועלת למען העם ולא למען העומדים בראשה.