חכמה עתיקת יומין גורסת שמי שאיננו מעוניין לעלות לדוכן העדים עדיף שלא יגיש תביעת דיבה. ואכן, תביעת הדיבה שהגישו שלושה מבני משפחת נתניהו נגד אהוד אולמרט הביאה את דוכן העדים את בנימין, שרה ויאיר. ראש הממשלה לשעבר הצליח (איך לא) לשמור על רוגע ואיפוק, אך רעייתו והבן התקשו בכך עוד מראשית הדיון. והנה, לתוך הסיטואציה המתוחה ממילא נכנס עורך דינו של אולמרט, אמיר טיטונוביץ', אשר דומה שעשה כל מה שניתן על מנת להוציא את בני משפחת נתניהו מכליהם. השופט, למרבה הצער, חסם אותו רק באופן חלקי, ואולם המשפט הפך מהר מאוד מהיכל משפטי לזירה של התגוששות גלדיאטורים.
אכן, מי שהביאו את בית המשפט לדיון במצבם הנפשי של בני משפחת נתניהו אלו הם בעצמם, שהגישו את התביעה. אך תפקידו של בית המשפט הוא לא להתיר לצדדים להרחיב את יריעת המחלוקת לחינם. התביעה עוסקת בשאלה צרה מאוד: האם טענותיו של אהוד אולמרט על בעיות נפשיות של בני משפחת נתניהו אכן מבוססות עובדתית. אולמרט, יש לציין, לא הגיש כל חוות דעת בתגובה. במקום זאת הוא בחר לצאת למסע דיג, ולנסות לגרום לבני משפחת נתניהו לחשוף את התיק הרפואי שלהם, ללא בסיס משפטי לכך. פה, למעשה, התביעה הייתה צריכה להסתיים. אם אין לאולמרט ראיות שתומכות בדיבה שהוציא על בני משפחת נתניהו התוצאה צריכה להיות פשוטה – חיוב בדין.
ייתכן שלא ניתן היה למנוע את העדת בני המשפחה, אולם השופט לא היה צריך לתת לעורך דינו של אולמרט להתגרות בהם. האופן שבו נחקרה שרה נתניהו על הדוכן היה בלתי סביר, ונועד כל כולו על מנת להוציא אותה מהכלים, ואולי גם את בנה, יאיר. נקמה על הגשת התביעה ותו לא. זה בדיוק סוג הדברים שאסור היה לשופט לאפשר. חבל שבשם איזו הגינות דיונית דמיונית, שכלל איננה רלוונטית לסיטואציה שנוצרה בבית המשפט, ניתנה לעורך הדין של אולמרט ההזדמנות להתגרות בתובעים ללא כל הצדקה משפטית. ישנן שאלות רלוונטיות שהיה מקום לשאול את העדים – התובעים, אולם שאלות רבות אחרות היה צריך פשוט לחסום, בין אם עו"ד יוסי כהן המייצג את בני המשפחה התנגד ובין אם לא.
קשה להמר כיצד בדיוק תסתיים סאגת תביעת הדיבה הנוכחית. אך כבר כעת ברור שהדיון בבית המשפט לא הוסיף כבוד לאף אחד מן הצדדים. לא למשפחת נתניהו, לא לתובע אהוד אולמרט, לא לעורכי הדין של הצדדים ואפילו לא לשופט. עדיף היה לכולם שהדיון הזה כלל לא יתקיים, ובטח לא במתכונת שבו הוא מתרחש מאז הבוקר.
