שבת סוערת עברה על מפלגת העבודה. למשך 24 שעות ועם שאריות ליום ראשון בבוקר לא הצליחו להבין שם איך קרה ש"השמאל" הוא כבר לא מותג להתהדר בו. אם הם היו רואים את הסקרים האחרונים ואת תוצאות הבחירות האחרונות ואלה שלפניהן ואלה שלפניהן, אולי היו מבינים שרוב הציבור הישראלי נטש כבר מזמן את עמדות המחנה שלהם. עכשיו תור חברי הכנסת "להתפכח", כפי שהגדיר זאת ח"כ איתן כבל. לא קל לשבת באופוזיציה כנסת אחרי כנסת בלי תאריך יציאה נראה לעין, אין היגיון להחזיק בעמדות שמחזיקים בהן כיום 15 מנדטים בלבד מהציבור (בהערכה נדיבה מאוד).
ראשון היה ח"כ כבל, שפרסם בעיתון "הארץ" מאמר שבו הוא קורא לשמאל להתפכח מחלומות אוסלו. בין היתר כתב שם כי "אין מנהיגות בצד הפלסטיני שרוצה להיות שותפה לשלום"; "דין תושב גוש עציון כתושב חולון"; "הגיעה העת שאנחנו במפלגת העבודה נתפכח מבחינה פוליטית"; ולסיום: "קונספציית אוסלו איננה רלוונטית עוד". אפילו יו"ר הבית היהודי מיהר לפרגן לו על אימוץ התוכנית המדינית שלו. עד כדי כך התפכחות.
שני היה ח"כ נחמן שי שאמר בראיון ל"מקור ראשון" שנערך כבר לפני שבוע שמפלגת העבודה לא ב"שמאל", אלא "מרכז-שמאל", ושבכלל בשמאל היום נמצאת רק מפלגת מרצ. כשנשאל כיצד יוכל כאיש שמאל להתמודד על כהונה בעיר ירושלים הימנית-חרדית השיב לי "אני לא שמאל ולא שמאלן. כשיתחילו הקמפיינים ידביקו לי את הכתם הזה ונוריד אותו". כלומר לח"כ שי ברור שבתפיסה הרווחת בציבור הישראלי "שמאל" הפך להיות עול שהוא אינו רוצה שידביקו לו ובכך יחבלו בסיכוייו להתמודד על ראשות עיריית ירושלים.
כבל ושי לא המציאו תוכניות מדיניות או תפיסות פורצות דרך, הם פשוט הסתכלו על הישראלים שמחוץ לכנסת הממוזגת או לטוויטר החד-גוני ואמרו לעצמם "וואלה, אנחנו לבד פה. צריך לשנות כיוון". כבל הציע תוכנית מדינית שניתן לבצע בהיעדר פרטנר בצד הפלסטיני (הגיע הזמן) ושי אמר: אני רוצה שייבחרו בי, אל תשייכו אותי לשמאל. היו כבר מי שאמרו אתמול שכבל אולי הפריח בלון ניסוי בשם בכירים ממנו, הרי גם אבי גבאי לא עבר למפלגת העבודה כדי לשבת באופוזיציה.
בחזרה לעליהום של שבת. שלושה כוכבים בשמיים ושבת בחוץ, אני נכנסת לטוויטר ומגלה שכאשר הבית הרעיוני של השמאל מתחיל להתפורר מבפנים זה נראה ככה, וחשבון הטוויטר של ברק רביד כמשל. "נחמן שי 'לא שמאל ולא שמאלן' אבל בעיקר פחדן ושפן. אה כן – וגם מתחנף ומתקרנף. בושה", צייץ רביד ביום שישי ואחריו עוד רבים וטובים שהטיחו בח"כ שי כל מילת עלבון וגנאי אפשרית.
פחדן? שפן? בושה! שי העז לומר שהמלך עירום וחטף מחייטי החליפה הדימיונית קיתונות של בוז, רק כי חשף שמאחורי מחנה השמאל – כבר לא נותר מחנה. רק מרצ, ועוד מנדטים ספורים במפלגת העבודה שבכיף היו מוצאים את עצמם מאחורי תמר זנדברג, עיתונאים וקצת כלי תקשורת עוד מתחזקים את המותג שהחל את גסיסתו עוד בימי אוסלו. אבל ציבור? אין.
עם האוטובוסים המתפוצצים אז, ותוכנית ההתנתקות שהביאה לנו גראדים על תל אביב ומנהרות מתחת לקיבוצים בעוטף עזה, הציבור הישראלי למד להבין שאין עם מי לדבר, שטרור לא מנצחים עם מסמך "שלום", אלא בהרתעה וניהול סכסוך. לפחות בינתיים. ההצבעה בקלפי הייתה בהתאם. כל מי שהציע שתי מדינות לשני עמים, המשך אוסלו או חלומות על שלום קיבל הפניה לאופוזיציה. לא נעים שם בספסלים האחוריים ולכן מתחיל תהליך מיוחד במינו – הפוליטיקאים חוזרים לדבר אל העם. לראות לו בלבן של העיניים, לדבר בשפתו ולהציע לו רעיונות שאולי עוד יובילו אותו לשים לו פתק בקלפי.
