הסתדרות המורים הודיעה על עיצומים, במחאה על הסַחֶבֶת בגיבוש הסכם השכר. המילה "סחבת" במקורה היא מילת סלנג, שנועדה לתאר הימשכות והיסחבות מוגזמת על ידי שימוש במשקל המחלות פַּעֶלֶת.
במקרא, משקל פַּעֶלֶת אינו משמש רק למחלות. יש גם צַמֶּרֶת ואַיֶּלֶת ואַדֶּרֶת – אך רוב המילים מן המשקל הזה הן אכן מילים שמשמען מחלות ופגיעות שונות. כך למשל בפסוק הפורענות: "יַכְּכָה ה' בַּשַּׁחֶפֶת וּבַקַּדַּחַת וּבַדַּלֶּקֶת"; וכך בנגעים הנזכרים בפרשת הצָרַעַת, כמו "בַּהֶרֶת", "צָרֶבֶת" או "סַפַּחַת" (כשהאות האחרונה של השורש היא ח' או ע' – שני הסֶגולים שבשם הופכים לפתח, אך מדובר באותו המשקל).
גם בפרשת המומים של הקרבנות אנו פוגשים שמות מן המשקל הזה, כמו "יַלֶּפֶת", "יַבֶּלֶת" ו"עַוֶּרֶת". לכן, מובן מדוע כשביקשו מחדשי השפה למצוא מילים עבריות למחלות חדשות בחרו הם במשקל זה. כבר בשנת 1894 הציע הרופא והסופר ד"ר יהודה לייב קצנלסון את השם גַחֶלֶת למחלת האנתרקס (אנתרקיס ביוונית פירושו "פחם". המחלה נקראת כך בשל כתמים שחורים המאפיינים אותה), וזהו שמה עד היום. בדומה לזה הציע את השמות "זאבת" ו"גזזת", ובשנים שלאחר מכן, עם התפתחות השפה הרפואית העברית, התחדשו שמות מחלות רבות במשקל זה. כאלה הן למשל כלבת, קצרת ועוד.
ללא מעט מהן היה אחראי ד"ר אהרן מאיר מזי"א, שעלה לארץ בשנת 1889 ושימש רופא המושבות מטעם הברון רוטשילד. מזי"א היה מלומד גדול והעברית הייתה קרובה ללבו. במשך שנים ארוכות שקד על הכנת מילון גדול שבו ירוכזו המונחים הרפואיים בעברית, והוא מונה לנשיא ועד הלשון העברית לאחר פטירת אליעזר בן יהודה בשנת 1922.
נאמת וקשקשת
חיים נחמן ביאליק, נשיא נוסף של ועד הלשון, כתב פעם לאחד העם על כך שאילצוהו לנאום נאומים רבים במסע שערך לארצות הברית, ובלשונו: "נאומים בלי קץ, מחלה ממארת שתקפה ר"ל את אמריקה כולה". והוסיף ביאליק: "כדאי שידידנו הרופא מזי"א יקבע שם עברי למחלה זו וירשמנה בפנקסו. ויודע אני מראש מה שם יקרא לה: נָאֶמֶת, על משקל שחפת, כדרכו של בעל שם זה תמיד". ואכן, כיום מתחדשות לא מעט מילים בלשון הדיבור במשקל זה, כמו הסחבת שהוזכרה לעיל, וכמוה הדברת, הברברת והקשקשת (כמקובל למשל בקשר הצבאי: "חדל קשקשת ברשת!").
בַּמאמר שפרסם ד"ר קצנלסון ("שמות הנגעים בכתבי הקודש") הוא כותב שבאופן כללי ניתן לחלק את שמות המחלות שבמקרא לשני סוגים – שמות הקשורים *לחום ולאש,* כמו "דלקת", "קדחת" ו"צרבת", בשל החום שאוחז בחולה; וכן שמות הקשורים *לצמיחה,* בשל סימני הפריחה שבעור. כאלה הם למשל ה"ספחת" (מלשון ספיחים הצומחים), "יבלת" (מלשון יבול), ולדעתו אף ה"צרעת" – שמקורה בשורש זר"ע, שכן הנגעים נראים בתחילה כזרעונים. חילוף העיצורים ז-צ מוכר בעברית, כמו בשורשים עלז-עלץ, זעק-צעק, זער-צער, ועוד. כך, "צעיר" הוא קרוב ל"זעיר", וכשכותבים "למצער" הכוונה היא "לכל הפחות", "למזער" (אמנם, אפשר לפגוש פעמים רבות בכתיבה כיום שימוש ב"למצער" במשמע כמו "למרבה הצער". הנה דוגמה שפורסמה באחד האתרים לאחרונה: "נותר רק לדמיין מה היה קורה בתקשורת בארצנו הקטנטונת, בה למצער כדורגל הנשים כלל לא נכלל תחת הקטגוריה של ענף ספורט מקצועני").
הנה כי כן, אף שהסחבת והקשקשת אינן תופעות חיוביות – מבחינת הלשון הן מעידות על חיותה של העברית, ועל המשך צעידתה בנתיבים העתיקים מימי משה רבנו – ועד ימינו אנו.
