"אין לי בעיה לעבוד קשה, אני גם לא מתלוננת על המשכורת", אמרה לי אתמול חברה מורה והמשיכה "אני פשוט חושבת שאנחנו עומדים בחזית בלתי אפשרית. שלושים ושמונה ילדים בכיתה, אין אפשרות לא ללמידה עצמאית ולא לפרויקטים ולא לאף אחד מעשרות הרעיונות שיש לי, גם אין תמיכה מקצועית למורים". חזיתות בלתי אפשריות הן מתכון לאסון. מצטערת שאני משווה פה, אבל על חזיתות בלתי אפשריות שגבו חיים במערכות קרב קמות ועדות חקירה.
אז נכון, זה לא חיים ומוות, כולם חוזרים הביתה בחתיכה אחת, מורים ותלמידים. אבל נזקים משמעותיים מאד נגרמים כך. ילדים עם דימוי עצמי נוראי שייקח שנים לשקם, ילדים שבאין מספיק סדר ועניין מעזים למתוח גבולות והורסים את עצמם בגיל צעיר מדי, מורים שמרגישים כישלון שצף להם גם מול הזוגיות והילדים של עצמם ועוד פצועים חוזרים הביתה מותשים בתום יום קרב – בסוף יום הלימודים המקוצר והבלתי אפשרי הזה.
יש מהלכים שנבנים מאחורי הגב שלך ובהתחלה את לא מרגישה אותם. לאט לאט סימנים מצטברים ויוצרים אפקט: שחרורים של ילדים בכיתה ה' מוקדם יותר כי אין מורים, הודעת וואטסאפ להורים שמתחילים בבוקר מאוחר, שלוש שעות אומנות, שעור משחקי קופסא. אחר כך הילדים מתחילים לבקש פתקי שחרור, אח"כ לכתוב אותם בעצמם ופתאום זה קורס בבום. זהו, שביתה.
המנהלים של בתי הספר ג'ינגלו עם חוסר של עשרים אחוז מורים, משכו את השמיכה הקצרה שתכסה את הרגליים, הידיים שיסתדרו. כשהתחממו קצת הרגליים משכו את השמיכה אל הצוואר, וזהו, אין עוד עם מה לשחק, השמיכה פשוט קצרה. ארבעים ילד בכיתה, מורה אחת, שכר שלא משקף השקעה, ומישהו שמחזיק בגרון את כל הפארסה.
היה נראה שמשבר הלמידה שכפתה עלינו הקורונה יהיה פתח לחשיבה מחודשת על התכנים הנלמדים בבתי הספר, על המדיומים של הלמידה, על למידה במערכת מיושנת בצל מהפכת המידע, על איך נראות כיתות קטנות של 18 ילדים (הן נראות נהדר, "כמעט אין ילדים עם קשב וריכוז" מדווחים מורים). כשנשברו הכלים בבתי הספר והילדים חזרו הביתה קרו הרבה דברים, אבל אחד הדברים החשובים ואולי הבלתי הפיכים הוא שנגמר עידן ה'שגר ושכח'.
לא היו ימים טובים לישראל לדעת בדיוק מה הילד שלך לומד בשעורי אנגלית ואיפה הוא מונח בקריאה. הוא ישב על הספה בבית ולמד וראית בדיוק מה המצב. 'לטוב ולמוטב' מה שנקרא. ראית גם מי מורה שמחזיק ומי לא, מי משקיע ומי מנצנץ. רבים מחברי הם מורים, ואני מוקירה את כל העבודה, אבל אין שום סיבה לחשוב שכל המורים הם משקיעני על, מורים הם בני אדם וסטטיסטיקת בני האדם המשקיעים בעבודתם או לא, חלה גם עליהם. אז חלק משקיעים וחלק לא, וכמו ברוב המקצועות ככל שתשקיע יותר המוצר שלך יהיה טוב יותר. אף אחד לא נהיה מנתח כף יד מעולה כי הוא לא השקיע ורק סמך על הכישרון שלו. גם מורים טובים הם אנשים שמשקיעים המון, אבל משבר הקורונה בחינוך נבלע אל החור השחור ורק העמיק אותו, עד הקריסה הנוכחית.
במדינה כמו שלנו משבר בחינוך מהווה בעיה כפולה. הרי אין לנו חיטה ואין לנו נפט, אבל יש לנו מוחות – המשאב המרכזי של מדינת ישראל, זה שמפתח אותה, זה שאנחנו סוחרים איתו במדינות אחרות ומספק לנו המון מט"ח הוא המוח של האנשים. המפתחים, המתכנתים, הרופאים, המדענים, אנשי הצבא והסייבר. האנשים האלה של הדור הבא יושבים עכשיו בכיתה ז' ובכיתה ג'.
המדינה יודעת שיש לה פלח אוכלוסיה (שהיא מזהה לפי מיצבים, לפי מצב סוציו-אקונומי ולפי עוד מדדים) שכל השקעה והשקעה שתיכנס אליו תחזיר לה ברבות הימים תשואה גבוהה ופלח אחר גדול יותר של תלמידים שיחזירו תשואה מינימלית והם אולי יקבלו באותו חינוך חינמי, השקעה מינימלית. זה לא נראה שיש מחסור בכסף, אני מניחה שכל הכסף שצריך בשביל להשקות את מי שהכי כדאי זורם בצינורות הנכונים. אני לא באה לשפוט ולהגיד אם זה נכון או ראוי, זה פשוט נראה לי הגיוני.
כרגע השמיכה לא קצרה מספיק בשביל שהכל יקרוס. שינוי אמיתי יקרה רק כאשר יחסרו שישים אחוז מורים ולא יהיה אפשר לשלוח את הילדים בכלל בבוקר, אולי עוד שנה שנתיים. יש מחברי הטובים שרוצים מאד להיות מורים, בינתיים הם מבלים בהיי טק ומחכים שזה יקרה, כדי שיוכלו לחזור לכיתות שהם כל כך אוהבים ולהוביל את הילדים להיות דור ההמשך המפואר הבא.
