מי שהמציא את הפתגם "ישן כמו תינוק" היה כנראה רווק זקן; מי שטבע את הביטוי "מאורגן כמו מבצע צבאי" היה בוודאי ג'ובניק; ומי שטוען כי "אי אפשר להחזיק את החבל בשני קצותיו" כנראה מעולם לא החזיק חבל. הציונות הדתית הייתה פעם חבל, שקל היה לקרב בין קצותיו, אך התקשחה למקל; ומקל ארוך כבר באמת אי אפשר להחזיק בשני הקצוות.
בזמן ההתנתקות אמרתי שהציונות הדתית אינה מתפצלת רק משום שהיא מפולגת מדי. בשביל פיצול צריך שני מחנות ברורים, בעוד בציונות הדתית של אז היו יותר מדי קווי שבר נבדלים. לצד קו השבר הדתי, של חרד"לים מול ליברלים, היה גם קו שבר ממלכתי, שהתבטא למשל במחלוקת על סירוב המוני לפקודת פינוי יישובים. בכל הנוגע לשאלה הממלכתית, הרב צבי טאו והרב בני לאו היו באותו צד של המתרס. עודף המחלוקות מנע פילוג.
זה כבר אינו המצב היום. פינוי יישובים אינו עומד על הפרק, ברוך השם, ובאופן כללי הציונות הדתית התכנסה למכנה משותף בריא בנוגע ליחס למדינה: אהדה ואהבה, שבדרך כלל אינן מתורגמות להערצה עיוורת. היום יש רק מחלוקת מרכזית אחת בציונות הדתית, והיא נוגעת לשאלה הדתית. בתחום הזה הקצוות שלנו הוסיפו והתרחקו זה מזה, ונוספו להם גם דמויות חדשות וקיצוניות. מה שמונע היום את הפילוג הוא דבר אחר לגמרי: העובדה ששני הקצוות לא מעוררים חשק במרכז להצטרף אליהם.
החילוניות הישראלית הופכת יותר ויותר מסורתית. השינוי הזה כשלעצמו מבורך מאוד, אך מציב בפנינו קושי חינוכי חדש
בקצה האחד נמצאים בין השאר חוגי מפלגת נועם, שתפקודם בפרשת ולדר ובנושאים אחרים מרחיק את המיינסטרים הדתי־לאומי; בקצה השני נמצאים היום דתיים פרוגרסיביים, שממהרים לאמץ כל אופנה עכשווית של הפמיניזם הרדיקלי והתקינות הפוליטית. לשתי הקבוצות יש מעוזים חזקים בדרום ירושלים, במרחק קילומטרים ספורים זה מזה – וכמעט רק שם. במרכז הכובד של הציונות הדתית, באזורים הסרוגים של מודיעין, פתח־תקווה וגבעת־שמואל, בדרך כלל מרימים גבה לנוכח מה שהם שומעים על הקצוות הללו. מעט מאוד מקהילות המרכז היו רוצות להשתייך לאחד משניהם.
קשה להאמין שציבור אחד יכול להכיל לאורך זמן קצוות כל כך רחוקים, ובמצב אחר היה אפשר לחשוב שהקצה הימני יצטרף לחרדים, והקצה השמאלי יצטרף לקונסרבטיבים. לשמחתי זה לא קרה, אולי משום שהציונות הדתית היא מותג חזק ואהוב בישראל. אפילו הרב הרפורמי גלעד קריב חובש כיפה סרוגה – אז למה שסרוגים מלידה יוותרו עליה? כל עוד המרכז קיים, שני הצדדים מרגישים קשורים אליו במידת מה, ודרכו לציונות הדתית כולה.
בין הקצוות הללו מיטלטל המיינסטרים הסרוג שבמרכז. הוא יודע מה הוא לא, אך יותר ויותר קשה לו להגדיר מה הוא כן. לקצוות יש יתרון בלהט ובאנרגיה. בשני הקצוות יש אנשים טובים ואידיאליסטים, הבטוחים שהם בעיצומה של מלחמת בני האור בבני החושך, וחלוקים רק בשאלה מיהו המואר ומיהו החשוך. מטבע הדברים, יש להם הרבה יותר התלהבות ומודעות מאשר לרוב הבורגני, שרואה בעולם בעיקר אפור בהיר ואפור כהה. הווליום הרוחני הנמוך של המרכז מביא לדעיכת הביטחון העצמי שלו. על כך יש להוסיף אתגר עכשווי אחר: החילוניות הישראלית הופכת יותר ויותר מסורתית. השינוי הזה כשלעצמו מבורך מאוד, אך מציב בפנינו קושי חינוכי חדש. רוב בוגרי החינוך הדתי לא חשים פיתוי גדול להפוך לאתאיסטים רדיקלים, אך מתפתים הרבה יותר להפוך לישראלים מסורתיים. זה מצבה של הציונות הדתית היום: הקצוות מתרחקים ומתקשחים, בעוד המרכז נשחק. מורכב יותר ויותר לאחוז את המקל הזה בשני קצותיו, והאמצע מתקשה לשאת בנטל.
האתגר החינוכי של הציונות הדתית היום הוא לגלות מחדש את עוצמתו של המרכז. לא כדאי לשפוט אותו לפי תוצריו הממוצעים. כששואלים אותך האם תות טעים יותר מתפוח, אל תתייחס לתות הממוצע, שהוא לפעמים רך מדי, נמעך בין האצבעות, או חיוור מדי ונטול טעם; בדוק את התות שטיפחו אותו כמו שצריך, ותגלה שאין לו מה להתבייש בפני שום פרי אחר. קשה לטפח התלהבות דתית מתוך עמדה מאוזנת, אך איננו צריכים להירתע מקשיים. המיינסטרים של הציונות הדתית הוא שמרן, אך לא אטום; פתוח, אך לא מתבטל; יודע שהוא לא מספיק מסור לא־לוהינו, ולא עושה מזה אידיאולוגיה, אלא מקווה להשתפר. האם נצליח להפיק מכל זה עוצמה רוחנית מתחדשת? בכך תלויה השאלה האם נמשיך לדבר על שני קצוות, או שבקרוב יוכפל מספר הקצוות של המקל הסרוג.
