תשמעו סיפור עצוב. כמו שחלקכם ודאי יודעים, העיסוק המרכזי שלי בחיים הוא קולנוע וטלוויזיה, מה שאומר שאת רוב החיים המקצועיים שלי אני מעביר מול מכתבי דחייה קפואים, שכל מיני קרנות וגופי שידור שולחים לי שוב ושוב. הם דוחים את הסרט התיעודי שלי, ואת סדרת הרשת שלי, ואת התסריט העלילתי שכתבתי, ואת הסדרה שלי, ובכל פעם הם כותבים לצערנו לצערנו לצערנו, ובכל פעם הם קורעים לי את הנשמה ואת הלב ואת האגו, אייייי איזה סיוט זה להיות במאי קולנוע בישראל, התעשייה כאן כל כך צמאה ומורעבת, יש כל כך הרבה יוצרות ויוצרים מוכשרים, וכל כך מעט כסף, וככה יוצא שעל כל "קול קורא" שיוצא, נשלחים מאות פרויקטים, ומתוך הפרויקטים הללו, נבחרים בערך חמישה, וכל השאר מקבלים מכתבי דחיה, אייייי ובכל מכתב דחייה שכזה, גוועת איזו תכלת.
ולפני כמה שבועות, השותף שלי בכרקה ואני, הגשנו הצעה לפרויקט טלוויזיה, ממש נחמד ומצחיק, ולתדהמתנו! במקום לקבל מכתב דחייה מבאס, גוף השידור שאליו הגשנו את הפרויקט הזמין אותנו לפרזנטציה, כלומר, לפגישה שבה נציג את עצמנו כמו שצריך, ונפרט קצת על הפרויקט, ולתדהמתנו! כמה ימים אחרי הפרזנטציה, קיבלנו מגוף השידור קצת כסף כדי לצלם פיילוט קטן לתוכנית שאנחנו רוצים להפיק, ובאמת השקענו כסף, ואנרגיה, ומחשבה, ואהבה, וליהקנו אנשים מופלאים, ושכרנו אולפן לבן, וצילמנו מין טסט לפרויקט, וערכנו את החומרים במשך כמה ימים, עד שהיה לנו בידיים פרק פיילוט מתוק ודי מוצלח לדעתי! ואת הפרק הזה שלחנו למקבלי ההחלטות, בתפילה גדולה שהמאמצים הגדולים שלנו יישאו פרי.
אייי איייי אייי, היינו בטוחים שהם יחזרו אלינו תוך יום יומיים, אבל בפועל חיכינו לתשובה במשך שלושהההה שבועותתתתת ארוכים וסמיכים וצפופים ודביקים, ולכל אורכם של השבועות האלה, הסתובבתי בעולם עם צ־י־פ־י־י־ה! כמה ציפיתי! כל הזמן חשבתי על ההגשה שלנו, וכבר שמעתי בדמיוני את שיחת הטלפון המרגשת, יאירקה, צפינו בפיילוט, אהבנו את הפיילוט, בוא נצא לדרך! אחחחח דמיינתי את השיחה הזאת, לפרטי פרטים, וגם את ההמשך שלה, דמיינתי אותנו יוצאים לימי צילום, ועורכים את הפרויקט, דמיינתי את הפרויקט משודר בטלוויזיה, ומקבל מלא רייטינג, חחחחח, ובגלל שהוא כל כך מוצלח, חותמים איתנו על חוזה לעונה שנייה, ושלישית, ורביעית, למה לא בעצם! את כל זה דמיינתי, ובאמת, ברוך השם, אחרי שלושה שבועות ארוכים ומחניקים קיבלנו שיחת טלפון מהאישה שליוותה אותנו לאורך כל התהליך, והיא הייתה נחמדה ומקסימה ונעימה ומנומסת בזמן שהיא אמרה לנו שהם דוחים את ההצעה שלנו, והולכים עם מישהו אחר, מוכשר יותר. וכגודל הציפייה – גודל ההשפלה, והעצבות, והתסכול, והכלימה, והכעס, והייאוש, והעייפות, והאשמה.
מאז שהכישלון המהדהד הזה התהדהד עליי, אני עסוק לא מעט בדבר העמום והנורא הזה ששמו "ציפייה". הרי החיים שלנו מורכבים מאלף שכבות של ציפיות. יש לנו ציפיות מהילדים שלנו, יש לנו ציפיות מבני הזוג שלנו, יש לנו ציפיות מההורים שלנו, מהבוסים שלנו, מהחיים שלנו, והדבר הכי נורא הוא שיש לנו ציפיות גם מעצמנו רחמנא ליצלן, ובגלל שיש לנו ציפיות מכל כך הרבה דברים, אנחנו כל הזמן מצפים למשהו. אנחנו מצפים לתשובה מגוף השידור, אנחנו מצפים למשחק הבא של האן־בי־איי, אנחנו מצפים שהאנשים שאוהבים אותנו י־ר־א־ו אותנו סוף סוף. אנחנו כל הזמן מצפים, אנחנו כל הזמן שקועים בציפיות.
וחשבתי גם על המילה הזאת "לְצַפּוֹת". זו מילה מעניינת, היא מחזיקה בתוכה גם את הציפייה, וגם את הצפייה, וגם את הציפוי. בכלל, אני מרגיש שיש קשר עמוק בין הפעולה של הציפוי (כמו שמצפים כרית, כמו ששוקולד מצופה), לבין החוויה הממריצה והמשתקת של הציפייה. שהרי כל ציפייה היא גם ציפוי. בכל ציפייה, אני לוקח את המציאות ומצפה אותה בדוק עדין, ועכשיו המציאות כולה שטופה בכל הציפיות שלי ממנה. כשיש לי ציפיות משיזינג אשתי, אז היא בעצם "שיזינג מצופה", אני כבר לא רואה אותה כמו שהיא, אני רואה אותה עם הציפוי הדקיק הזה, שהלבשתי עליה. כשאני מצפה שהבת שלי תתנהג יפה, אני עוטף אותה בתקווה הזו שלי, ועכשיו היא "חיה מצופה". כשאני מצפה לבשורה משמחת מהבוסית שלי, אני שוטף אותה בים גדול של תקוות קטנות, ועכשיו היא "בוסית מצופה", ובכל ציפייה כזאת יש איזשהו ביטול (כמו שכל ציפוי מבטל את השכבות שתחתיו), ובכל ציפייה כזאת טמון גם עצב נבו.
בסדר, לא נורא, באמת. מכל כישלון לומדים, יום יבוא והתוכנית שלנו תשודר בטלוויזיה, אני בטוח! סתם, אני לא בטוח בכלום, ואני גם לא חושב שמכל כישלון לומדים. יש כישלונות שהם סתם. ובכל מקרה, בימים האחרונים אני מנסה להנמיך ולו במעט את מפלס הציפיות שלי מהאנשים שסביבי, מהחיים בכלל, ובעיקר מעצמי! אני מרגיש שבכל ציפייה יש איזושהי תלות. אני מרגיש שבכל ציפייה יש איזושהי אטימות קרה. אוף, קשה לי להסביר את זה במילים, אבל זה משהו שאני מרגיש בכל הגוף.
יש בציפיות שלנו משהו שמוחק את הזולת, ו"מצפה" אותו בתקוות ובצרכים שלנו. ובכל פעם שהזולת נמחק, גם אנחנו נמחקים ביחד איתו. וכשאנחנו מצפים מעצמנו, אנחנו בעצם מכסים את עצמנו בקליפה, בכיסוי, בציפוי, ולדעתי, בגדול, ציפיות זה לא דבר בריא בכלל. אייי אייי אייי, אני מרגיש שלא הצלחתי להסביר את עצמי בכלל, אבל גם ככה הציפיות שלכם ממני נמוכות, חחחחח שכוייח.
