"מה את רוצה לעשות כשתהיי גדולה?" שאלה אותי המורה בכיתה ב' ועניתי מיד: "לכתוב ספר". "על מה?" היא שאלה, ואמרתי: "על התורה". "בנות לא כותבות על התורה", אמרה לי המורה חיה בחיוך רך, "תחשבי על משהו אחר, בסדר?". אהבתי את המורה חיה, אמרתי "בסדר" אבל חשבתי על משהו אחר: על מחברות הסליל הגדולות בספריית הסלון שלנו. מחברות בכתב יד צפוף, בגרמנית. חידושי התורה של סבתא, המורה הדגולה לתורה, שרה רוטשילד.
וכל השנה חיכיתי להם, לדוכנים בגן הפעמון. שבוע הספר היה החג שבו יכולתי למשש ולהריח ולנחש ובעיקר להיות סופרת: ספרתי את השקלים בארנק כדי לחשב כמה ספרים אוכל לקנות ותמיד, מאותו הז'אנר. האסופית, פוליאנה, נשים קטנות, היידי, סוד הגן הנעלם, כל הספרים שבמרכז העלילה שלהם עמדו ילדות שכאשר חלמו משהו, אמרו להן: "תחשבי על משהו אחר, בסדר?" אבל הן לא שמו לב לעורך שדחה את כתב היד שלהן, ופשוט בהוצאה עצמית בראו משהו בעולם.
בספרים האלה היה תמיד מישהו משותק, ישיש נרגן, חבר טוב לב או ילדה שהוצמדה לה כותרת שנשרה, עלה אחר עלה. אבל נכים קמו פתאום מכיסא הגלגלים וזקנים החלו לצחוק וגנים נעלמים נפתחו וטופחו וגידלו עלי כותרת מופלאים, חדשים. מאז, למדתי לתלוש עלי כותרת, אוהב, לא אוהב, אוהב, לא אוהב, כי מה אכפת לי – אם ה' אוהב, הוא הכותרת שלראשי והוא יוציא לאור.
לפני כמה חודשים, סיפרה לי תלמידה מתוקה שלי על הצעת שידוך שקיבלה כשכל הפרטים נשמעו לא רעים בכלל. אבל אז, היא הראתה לי את הכותרת, בכתב נטוי, שמעל לתמונת המועמד: "הועברה פעמים רבות", והכותרת המטופשת הזו, היא שהורידה לה את כל המוטיבציה להיפגש.
בשבוע הספר, ריח הדפים החדשים הוא הכול. אבל בספרייה, אם ספר נראה חדש מדי, זמן רב מדי, סימן שלא מספיק שאלו אותו, ולא שאלו על אודות
והרי בתמונה הוא נראה מצוין, ואולי התמונה הועברה דרך חבר שהעביר לעוד אחד ולעוד דווקא מפני שהוא אהוב כל כך ולאנשים רבים כל כך אכפת ממנו? ועל סמך מה מתרחשת פגישה או נדחית?
ופתאום הבנתי שהבחורה הזו מנסה לומר לי שהיא מרגישה כמי ש"הועברה פעמים רבות" ושהיא לא מעיזה יותר לקוות למשהו טוב, ומוטב לה להתייאש מראש ולא לעבור שוב מפגש שלא יֵצא ממנו דבר. היא לא פסלה את המועמד, את עצמה היא פסלה, היא שוב כיסתה את התקווה בשכבות של ציניות ואכזבה מראש, אכזבה שהועברה מאחד לאחר, פעמים רבות. וכשהיא תמחק, גם המחיקה תועבר, כמו בכייה לדורות וה"למחוק אצלי" יהפוך ל"למחוק אצל כולם" רק מפני שהיא לא מסוגלת לתלוש את הכותרת המטופשת הזו, שמעל התמונה. של עצמה.
לפעמים החיים הם שבוע הספר, אבל רוב הזמן, הם יהיו ספרייה. בשבוע הספר, ריח הדפים החדשים הוא הכול. אבל בספרייה, אם ספר נראה חדש מדי, זמן רב מדי, סימן שלא מספיק שאלו אותו ואיש לא שאל את הספרנית על אודותיו ואף אחד לא חיכה לו מפני שהוא לא מעניין מספיק והוא לא הועבר כמעט בכלל למרות שהחותמת בתוך כריכת הספר החדש, ישנה מאוד.
את תהיי זו שתצמיד את הכותרת לספר שתוציאי, אמרתי לה.
השבוע נקרא על החטא הקדום הזה בדיוק, חטא המרגלים. "חזק הוא ממנו" הם יאמרו, "אפס כי עז העם והערים בצורות". והיא תישאר לבד הארץ היפה הזו, עוד 40 שנה, ודווקא אחרי שהועברה שוב ושוב, מעם לעם, מישהו יתעקש לתת לה כותרת ולהגיד: "טובה הארץ מאוד מאוד!" או "עלה נעלה!" או "יכול נוכל!" ופתאום טוויסט בעלילה.
בימים אלה ממש הטוויסט הזה נכתב, כשהשבוע קיבלתי ממנה הזמנה לחתונה ומכיוון שהיום כבר לא מדפיסים הזמנות כמעט, התמונה הופיעה בווטסאפ שלי כשמעליה הכיתוב, הנטוי, "הועברה פעמים רבות".
אי אפשר להסתובב ללא כותרת, אבל אפשר לשכתב אותה. פרופ' יובל אלבשן, בעל הלב הגדול, אמר לי פעם שהעיקרון שמדריך אותו הוא החירות להטיל ספק בכל אמיתה. אמרתי לו, שרק בהנחה אחת הוא לא מטיל ספק: זו שלפיה אפשר להטיל ספק בכל דבר. משהו חייב להיות בטוח, ללא ספק. גם כדי להגיע לארץ מובטחת, צריכים פיסת קרקע יציבה בתוך הלב, שתיתן כותרת למסע. אי אפשר להסתובב בלי הנחת יסוד יציבה, כזו שרק ביחס אליה נוכל להטיל ספק ולהכריע: "טוב או לא טוב. אוהב או לא אוהב".
מחברות הסליל של סבתא היו ההסללה שלי לתורה. האותיות הצפופות שכתבה כיתרו את ילדותי ובגרותי. הן היו, ככל הנראה, גם האותיות שכתבו את האסופית ואת היידי ועוד נשים שהתעקשו להצמיד להן את הכותרת "קטנות". במוצאי שבת בעזרת ה', אעמוד מהצד האחר של הדוכנים בשבוע הספר, מחכה כתמיד, לילדה שתבוא ותבקש הקדשה ואני אכתוב משהו כמו: עלה תעלי, יכול תוכלי, טובה את מאוד מאוד.
