כבר בישיבה קטנה גיליתי שאני צריך לכתוב. אני ממש זוכר את עצמי מחפש פינות שקטות ברחבי הישיבה לשבת בהן עם דפדפת שורות ופיילוט אפס ארבע ולכתוב. אי שם בסביבות גיל 18, כשכבר למדתי בישיבה גדולה, התחלתי לפרסם טור חודשי תחת שם בדוי במגזין שכבר לא קיים, שנקרא "אדרבה". זה היה מגזין שעסק בעולם בעלי התשובה בארץ, ובטור שלי כתבתי על חוויות בני הדור השני לבעלי התשובה. אלה כמוני שלא חזרו בתשובה בעצמם אבל כן חוו בדרך זו או אחרת את התהליך של ההורים שלהם. כתבתי הרבה על הפערים והקונפליקטים שיש לבני הדור השני בתוככי העולם החרדי. זו הייתה תרפיה בשבילי, הרגשתי שאני מטפל בעצמי באמצעות הכתיבה וההצפה של הדברים שהרגשתי בפנים. ככל שעבר הזמן והתבגרתי, המניע שלי לכתיבה הלך והשתנה. התחלתי לכתוב מחוסר ברירה כדי "לטפל" בעצמי, וגם כשהטיפול הוכתר בהצלחה הבנתי שבלתי אפשרי להפסיק עם התרופה. התנסיתי בכל סוגי הכתיבה. כתבתי שירים ופזמונים וסיפורים ומחשבות והצעות לתיקון עולם ומסות ילדותיות (יש דבר כזה) ושברי משפטים ומילים מומצאות. הכתיבה הפכה להיות חלק בלתי נפרד ממני.
שנתיים אחרי שהתחתנתי, חשבתי ללכת ללמוד תסריטאות, תחום כתיבה שמעולם לא התנסיתי בו. מסלול הלימודים נראה ממש מפתה: שנתיים. יום בשבוע. שכר לימוד הגיוני. תכנים מעניינים. אבל אז, צצו ועלו לי פתאום אינסוף תהיות, מחשבות, ספקות ולבטים. התקשיתי לגשר בתוכי על הפער שבין בוגר הישיבה שאני, לבין התחום הכל כך מרוחק. גמרא וקולנוע, בית מדרש וסינמטק, חבורות וסינופסיסים נראו לי כמו הסתירות הכי מהותיות בעולם לכאורה. ואני כותב בכוונה "לכאורה" כי כיום אני כבר יודע ומבין שהדברים הכי סותרים בעולם תמיד נפגשים באיזו נקודת חיבור חזקה מאוד.
גמרא וקולנוע, בית מדרש וסינמטק נראו לי כמו הסתירות הכי מהותיות בעולם לכאורה. כיום אני כבר יודע ומבין שהדברים הכי סותרים בעולם תמיד נפגשים באיזו נקודת חיבור חזקה מאוד
זה כמו שעיתון "הארץ" הוא בעצם "יתד נאמן", כמו שאתאיסטים הם מאמינים אדוקים מדי, כמו שגפני ומרב מיכאלי מסתדרות מהמם יחד. אבל אז, לא הצלחתי לפתור את כל הספקות האלה בעצמי עד שבאיזה בוקר נזכרתי ברבי אורי זוהר.
רבי אורי זוהר, הוא אולי הדוגמה הכי טובה לניגודים שמתקיימים בהרמוניה עמוקה זה בתוך זה. והוא גם במאי. ולא סתם במאי, רבי אורי הוא ה־במאי. והוא גם רב והוא בעל תשובה, והוא כל מה שהייתי צריך כדי להוליך אליו את הספק. מצאתי הזדמנות לפגוש אותו, וברגע הראשון שהסתכלתי על הפנים היוקדות שלו, חשבתי לעצמי שזה ממש לא בסדר מצידי להפריע ככה עם שאלות של נודניק לאדם הנשגב הזה, איש שכולו תורה ותפילה ותשובה. אז חיכיתי קצת וחשבתי להסתובב וללכת אבל אז נזכרתי פתאום בבני פורמן מ"עיניים גדולות". נזכרתי בו שובר את הספרייה שלו, ובדיוק ברגע הזה רבי אורי הרים את העיניים מהספר והמבט שלנו נפגש. הלכתי על זה.
סיפרתי לו קצת על עצמי וקצת על ההורים שלי וקצת על הרקע שלי, ובדחילו ורחימו הכנסתי גם את עניין התסריטאות ושטחתי בפניו את צדדי הספק. רבי אורי חשב רגע, תפס לי את היד ושאל אותי: תגיד, אתה מכיר מישהו שהשתנה לטובה בזכות סרט? ואני חייכתי במבוכה ולא עניתי. כי באמת לא הייתה לי תשובה אמיתית. כלומר, אני לא מכיר מישהו שהחיים שלו השתנו לטובה בזכות סרט, אבל אני מכיר הרבה אנשים שסרט טוב שימח אותם או ריגש אותם או גרם להם להרהר רגע באיזו נקודה קיומית שליוותה אותם אחר כך. אבל לא אמרתי את זה לרבי אורי, כי חשבתי שאצל רבי אורי אין מקום לתשובות כאלה. אצל רבי אורי הולכים על כל הקופה. או שהחיים עצמם משתנים או שלא. עברה חצי דקה של שקט ואז גם רבי אורי חייך ואמר לי, בשביל ללכת לתסריטאות אתה צריך ללמוד ולהתפלל טוב־טוב כדי שהיצירה שלך תהפוך לפחות בנאדם אחד לטוב יותר, אחרת סתם חבל לך על הזמן. ואני מלמלתי "תודה רבה הרב" או משהו כזה, ורבי אורי חזר להתחפר בספר הבלוי שלו ומאז ועד היום אני חושב הרבה על התשובה־לא־תשובה הזו. כי מצד אחד לא יכולתי לפספס את הסקפטיות שהייתה בשאלה שלו, ומצד שני, אם איש כזה טוטאלי כמו רבי אורי זוהר פותח פתח אז אולי באמת אפשר?
בסופו של דבר הלכתי ללמוד. מצאתי שם הרבה דיוק והרבה סיפוק, ובעיקר למדתי שמלאכת הכתיבה היא תובענית והיא דורשת את כל כולך ממש כמו התורה. כדי לכתוב צריך להשקיע כוחות. להתרכז. להתמסר. לוותר על דברים. וכשלומדים את התנועה הזו היא יכולה לפעול לשני הצדדים. כי בסוף־בסוף, הניגודים הכי רחוקים מתקיימים באותו מקום. באותו זמן. באותו אדם.
