לפני כשבועיים פנה ראש הממשלה (בתואר) נפתלי בנט באיגרת ל"רוב הציוני הדומם", ובה "קריאה לפעולה" לחיזוק הממשלה והצלתה. על התעמולה השקרית במכתבו, ברוח האמת הפוסט־מודרנית הנזילה שמאפיינת את הממשלה וראשיה, אין טעם להרחיב, משום שהשקר מתחיל כבר בכותרת: דומם או לא, אין לממשלה זו תמיכה של הרוב הציוני.
סקר שערך ערוץ 12 לרגל חגיגות יום ההולדת של הממשלה, הדגים עד כמה הממשלה מחוסרת אהדה ציבורית: הקואליציה הנוכחית צונחת ל־55 מנדטים, בעוד גוש הימין עולה מ־52 ל־60. 56% מהנשאלים סבורים שהממשלה הנוכחית צריכה להפסיק להתקיים, כולל כמעט 30% ממי שהצביעו למפלגות הקואליציה. 56% מתנגדים לשילוב מפלגה ערבית בממשלה, ובקרב היהודים – 62%.
במילים אחרות, "הרוב הדומם" של בנט הוא, כרגיל, ההפך הגמור: תומך בממשלה מיעוט רעשני שזוכה לחיבוק והדהוד תקשורתי. גרוע מכך, המיעוט הזה איננו ציוני, אלא ברובו, כמו מרכיבי הממשלה הזו, פוסט־ציוני. אלו, בניגוד לתעמולה האורווליאנית של הממשלה, הן העובדות.
אחרי שהאיגרת למיעוט הפוסט־ציוני הרועש נכשלה בהחזקת הקואליציה, פרסם בנט ברכה לציון שנה לכהונת הממשלה, שאותה הוא מכנה "ממשלת ההצלה הלאומית". לטענתו, "הממשלה עשתה בשנה אחת מה שלא עשו ממשלות בעשר שנים". אומנם, בפרטי הדברים הוא ממשיך להוליך שולל את המעטים שעודם סבורים בתמימות חשוכת מרפא שדבר אמת עלול בשגגה להימלט מפיו, אבל הפעם הכותרת נכונה בהחלט: הממשלה הזו בהחלט עשתה בשנה אחת דברים שמעולם לא נעשו לפניה – אם כי לא בעשור, אלא בכל תולדות מדינת ישראל.
התקרית של כהנא מסמלת את הפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה. טיבי זוכה להתנצלות, משום שהממשלה מוחזקת בקולות הערבים
לממשלה הזו שמות רבים שהיא מעניקה לעצמה: ממשלת "אחדות", "ריפוי", "נורמליות", "איחוי", "ניסוי", וכעת "ממשלת הצלה לאומית". אך בפועל הממשלה הזו, יותר מכל דבר אחר, היא ממשלת המהפכה. היא מוטטה בזמן קצר לפחות שלושה עמודי תווך ישראליים שנבנו בעמל של שנים, והיא מחוללת מציאות חדשה שתיקונה עלול להיות להימשך שנים רבות.
העמוד הראשון הוא דמוקרטי. הממשלה הנוכחית היא אנטי־דמוקרטית ברוחה ובמעשיה. ראש הממשלה שלה השיג בבחירות שבעה מנדטים, שמאז קוצצו לארבעה, ואין לו כמעט שמץ תמיכה ציבורית. הממשלה פועלת בכנסת נגד האופוזיציה בכוחניות תקדימית ומקדמת חקיקה אנטי־דמוקרטית. מפלגות הקואליציה ה"ימניות" הפרו את עקרון הרצף הפוליטי, ודילגו (בניגוד להבטחותיהן) מעל למפלגת המרכז־ימין היישר לזרועות השמאל הקיצוני והערבים. ובל נשכח גם שזו קואליציית המשוריינים; לראשונה בתולדות ישראל מפלגות השלטון הן ברובן מפלגות של איש אחד ורשימת משוריינים, שאינם מחויבים לבוחר אלא למשרייניהם.
כל אחד מאלו בנפרד הוא תקדים אנטי־דמוקרטי שהפוליטיקה הישראלית לא ידעה, ושהיה בלתי אפשרי לדמיין. יחד הם מהווים מהפכה אנטי־דמוקרטית מובהקת, התמוטטות נורמטיבית מהירה, שבשילוב עם העוצמה הגדולה של הפקידות – תהליך מתמשך שלממשלות הימין אחריות גדולה לו – הופכות את ישראל לדמוקרטיה מאותגרת מאוד. זוהי ממשלת המהפכה הפוסט־דמוקרטית.
העמוד השני הוא ציוני. השבוע התנצל מתן כהנא בפני אחמד טיבי על התבטאות רעה שלו (להעלים את הערבים לשווייץ בלחיצת כפתור). לכאורה טעות ותיקונה הראוי, אלא שצריך לזכור את ההקשר: בנט וכהנא הם, כזכור, ממפלגת ה"לא מתנצלים". הם אפילו לא מבקשים סליחה מבוחריהם, שאת קולותיהם גזלו, וּודאי שלא מבוחרי הליכוד או החרדים, שאותם הם מחרימים.
כך בשגרת ימינה, אבל הנה לערבים – מתנצלים. התקרית הזו מסמלת היטב את המהפכה המסוכנת ביותר שמחוללת הממשלה: הפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה. אחמד טיבי זוכה להתנצלות, משום שהממשלה הזו מוחזקת בקולות הערבים. מעמדם הוא כיום חסר תקדים, וכתוצאה מכך גם התנהלותם. שנים רבות של קידום דו־קיום ירדו לטמיון. הערבים היום מבינים שלפניהם ממשלה רופסת ומתחנפת.
בממשלה הזו הערבים הלאומנים ביותר זוכים לא רק לחנופה, אלא גם לתקציבים רבים וחקיקה שמכשירה עבריינות בנושאים שעומדים בלב המאבק הלאומי. דו־קיום אאוט, מדינת כל ערבייה, אין. יותר מאי פעם בנגב, בגליל ובערים המעורבות, הציונות נלחמת היום על חייה – משום שלראשונה בתולדותיה היא נלחמת לא רק מול הלאומנות הערבית, אלא גם נגד הממשלה.
חשוב לשים לב לכך שמדובר בהרבה יותר מחיזוק הלאומנות הערבית לבדה. הממשלה הזו מחלישה במכוון גם את האידאה הציונית. השבוע התבשרנו, למשל, שראש הממשלה החליפי ממנה בגאווה יועצת פוסט־ציונית מובהקת (מיה בנגל), במקביל לתעמולה שמנסה להפוך את איתמר בן־גביר ללא לגיטימי. יהודים מסורתיים ודתיים הם מוקצים, ערבים לאומנים קיצוניים שותפים לקביעת מדיניות לדורות. זוהי ממשלת המהפכה הפוסט־ציונית.
העמוד השלישי הוא לאומי. כאן מדובר במהפכה לאחור, כלומר בריאקציה. אחרי ששב אל מולדתו ההיסטורית החל עם ישראל המקובץ מגלויותיו להתערבב. מוצא, עדה והשתייכות דתית איבדו יותר ויותר מחשיבותם. התמזגות כלל ישראל הייתה עניין נחוץ כשם שהוא מבורך.
הממשלה הזו הסיגה את המציאות הזו שנים רבות לאחור. ציבורים שלמים מודרים ומופלים היום. הממשלה הזו איששה את התיאוריות הפוליטו־סוציולוגיות המטרידות ביותר, של התאגדות "השבט הלבן" מעבר לכל הבדל ומכשול אידאולוגי, בדרך להדרה, זלזול ואיבה כלפי מזרחים, מסורתיים וחרדים.
היה אפשר להבין זאת מלכתחילה, כאשר הממשלה כינתה את עצמה "ממשלת אחדות", בזמן שהיא מדירה את רוב העם היהודי בישראל. הריאקציה הזו מפוררת את הסולידריות הישראלית מיסודה, מתוך שלילת האידאות של כלל ישראל ואחדות ישראל לטובת ביסוס אידאולוגיות אוניברסליות מופרכות של השמאל הקיצוני. צריך להיות אטום לגמרי כדי לא לחוש את הנזק החברתי שמחוללת כאן ממשלת הריאקציה הפוסט־לאומית.
אם כן, לא ממשלת "הצלה לאומית" לפנינו, כפי שאין זו ממשלת "ריפוי" או "אחדות". ההפך הוא הנכון. זו ממשלת הקרן החדשה, ממשלת אג'נדות מדעי הרוח והחברה, ממשלת הפרוגרס האלים והבוטה, שהוא הרסני כשם שהוא צדקני. כדרכם של "נאורים", הם רואים באור חושך ובחושך אור, וכדרכם של "מתקדמים" הם מפוררים כל מסורת וכל אחדות לטובת הרפתקאות פוליטיות אסוניות. רק שנה אחת עברה בכהונתה של הממשלה הפוסט־דמוקרטית, פוסט־ציונית ופוסט־לאומית הזו, אבל כבר ברור: ספק אם נוכל לעמוד בעוד אחת.
