תהליך הגסיסה של ממשלת בנט־לפיד, שהתעצם בימים האחרונים, מחייב להתחיל לשאול איזו ממשלה מחכה לנו אחרי הבחירות הבאות. כל המערכת הפוליטית אמורה לשאול את השאלה, אבל מפלגות האופוזיציה, שמבקשות לחזור לשלטון, מחויבות לתהייה הזאת ביתר שאת. גם הסקרים האחרונים, שמאירים פנים לנתניהו, עדיין אינם מעניקים לו את 61 המנדטים המיוחלים להקמת ממשלה. אבל גם אם נאמץ את תיאוריית המומנטום ואת התסריט שמפלגות האופוזיציה ישיגו 61 מנדטים, כדאי לחשוב על ההשלכות.
ממשלה צרה – כשמה כן היא. גם כשהיא עשויה לכאורה מקשה אחת, היא לא באמת. השבועות האחרונים הוכיחו היטב מה קורה לקואליציה התלויה בחסדו של חבר כנסת אחד, ולא משנה לאיזו מפלגה הוא משתייך. בלהט המאבק של מפלגות האופוזיציה להפלת הממשלה הנוכחית כבר נשכחו הפערים שקיימים בתוכה. אם הסקרים האחרונים משקפים את מפת המפלגות בכנסת הבאה, סביר להניח שבסיעת הציונות הדתית למשל, יהיו בכנסת הבאה לפחות שלושה חברים ממפלגת עוצמה יהודית של איתמר בן־גביר, ואולי גם שני חברי כנסת ממפלגת נעם. אם הליכוד אכן ירכיב את הממשלה הבאה, הוא יזדקק גם לאצבעותיהם. דמיינו לרגע איך יגיב השר אמיר אוחנה לדרישותיו הקואליציוניות של ח"כ אבי מעוז בנוגע לסוגיה הלהט"בית, או להפך. קשה גם לראות חבר כנסת מן הליכוד כמו צחי הנגבי, יוצא קדימה, מיישר קו עם תפיסתו המדינית של איתמר בן־גביר, ולהפך.
אבל ממשלת 61 היא לא רק אתגר פוליטי, אלא גם חברתי. בשנה האחרונה חווינו היטב את ההשלכות של ממשלה שאינה מייצגת חצי עם. קהילות שלמות בחברה הישראלית חוות מאז הבחירות האחרונות תחושה חזקה של הדרה. הבנו שממשלה נטולת חרדים ועם ייצוג חסר של ציבור דתי ומסורתי, אינה מסוגלת באמת לרפא ולפייס. אלא שכל מי שטוען כך, צריך להיות ישר עם עצמו ולהבין שהטענה הזאת נכונה גם בתסריט ההפוך. גם ממשלת 61, ממשלת "ימין על מלא" עם דומיננטיות דתית וחרדית, היא פתרון לא בריא לחברה בישראל. נכון שממשלה אינה אמורה לייצג את כל חלקי החברה, ונכון שהקואליציה הנוכחית מוכיחה שממשלת קצוות עם פערים גדולים בתוכה אינה יכולה לשרוד לאורך זמן, אבל האלטרנטיבה היא לא ממשלת 61 אחרת. גם ממשלה שתבטא רק את הרוב הימני הברור שקיים בציבור הישראלי, תרחיב את הקרעים בחברה אם לא תכלול לפחות מפלגת מרכז אחת.
כדי להקים ממשלה אחרי הבחירות הבאות, אנשי הליכוד ייאלצו כנראה לחזר נמרצות אחרי ראש מפלגה שכיום הם מכנים "נוכל"
אלו שאינם אוהדים ממשלות רחבות מייחסים להן שיתוק וחידלון בעיקר בתחום המדיני, אבל במציאות המדינית־ביטחונית הנוכחית אין פערים משמעותיים בין הליכוד לכחול לבן או יש עתיד. ממשלה רחבה אולי לא תחיל ריבונות ביו"ש, אבל מהיכרותנו ארוכת השנים את נתניהו, גם ממשלת ימין נוספת בראשותו לא תעשה מה שלא עשתה בעבר, למרות ההבטחות. לממשלת אחדות רחבה יש פוטנציאל להוביל מהלכים משמעותיים בתחומים כלכליים־חברתיים ואזרחיים. אם ממשלת האחדות של שנות השמונים הצליחה לבלום אינפלציה של מאות אחוזים, ממשלת רחבה כיום תוכל להתמודד טוב יותר עם יוקר המחיה, חיזוק המשילות ואתגרים נוספים.
עם זאת, צריך להודות ביושר – כל עוד נתניהו עומד בראשות הליכוד, הסיכויים לממשלה רחבה נמוכים. לפני כשנתיים נמניתי עם קבוצה לא קטנה של נאיבים שהאמינו בממשלת האחדות שהקימו נתניהו וגנץ. האמנתי שממשלה רחבה שתייצג נתח משמעותי מהחברה הישראלית, תזכה לאמון גדול יותר ותוכל להתמודד טוב יותר עם אתגרי השעה. לצערי הרב, התבדינו. ממשלת האחדות נכשלה בדיוק במקומות שבהם הייתה אמורה להצליח. בניגוד לממשלת האחדות של שמיר ופרס, שמילאה את ימיה, ממשלת האחדות של 2020 שרדה פחות משנה. בנוסף, ממשלת נתניהו־גנץ לא הביאה לעלייה ברמת האמון אלא דווקא לירידה נוספת, ולא הצליחה להוביל מהלכים גדולים, אפילו לא להעביר תקציב.
האשם המרכזי בפירוקה של ממשלת האחדות היה בנימין נתניהו. התנהלותו האישית והפרת ההסכם בינו ובין כחול לבן הביאו אותו למצב שיקשה עליו לצרף לממשלתו הבאה אפילו מפלגה אחת מאלו שיושבות היום בקואליציה. לנתניהו יש לא מעט זכויות, אבל לצד מעלותיו אי אפשר להתעלם מכך שהוא פוגע במשך תקופה ארוכה בערכים חשובים לעתידה של החברה כמו אמון, ממלכתיות ושיתוף פעולה בין אוכלוסיות שונות.
אם מפלגות האופוזיציה שואפות להשיג אלטרנטיבה יציבה לממשלה הנוכחית, הן חייבות להכין נפשית, את עצמן ואת בוחריהן, לקואליציה שתכלול לפחות מפלגה אחת שיושבת היום בקואליציה. כדי להקים ממשלה אחרי הבחירות הבאות, אנשי הליכוד ייאלצו כנראה לחזר נמרצות אחרי ראש מפלגה שכיום הם מכנים "נוכל", או אחרי ראש מפלגה שבקמפיין שלהם הם טענו שהוא אינו יציב נפשית.
וכאן מגיעים לנקודה חשובה נוספת, והיא השיח הפוליטי המכוער, ההולך ומקצין מימין ומשמאל. לפני כשנה וחצי חתמו קרוב לשבעים ח"כים על "אמנת כבוד הדדי", שיזם סגן יו"ר הכנסת הקודמת ח"כ משה ארבל מש"ס. באמנה ההיא הצהירו הח"כים שישמרו על כבוד הדדי למרות חילוקי הדעות החריפים, שיפעלו לשמש דוגמה אישית במעשיהם, שייאבקו על עקרונותיהם מבלי לעורר שנאה ופלגנות, שיפעלו מתוך אמונה בצדקת דרכם אך מתוך ייחוס כוונות דומות גם לחולקים עליהם, ושיקדמו שיח מכבד ונטול ציניות, המבוסס על עובדות ונתונים. חלק גדול מהח"כים שחתמו על האמנה, זנחו את ההתחייבות שלהם לשיח מכבד בשנייה שבה עברו מהקואליציה לספסלי האופוזיציה. עם זאת, לדיבור המכוער שותפים כמובן גם חברי קואליציה בכירים.
אמנות וחתימות לא יועילו מאומה אם הציבור הישראלי ימשיך לתגמל בקלפי פוליטיקאים מתלהמים. כל עוד בשמאל לא יוקיעו את סגן השר יאיר גולן שכינה השבוע את נתניהו "מחלה ממארת", וכל עוד בימין לא יתנערו מח"כ דוד אמסלם שאמר השבוע שהימין "ירסק את העצמות של השמאל" כשיחזור לשלטון, השיח הפוליטי ילך ויידרדר, ויעמיק איתו את המשבר השלטוני. זה לא עניין של נימוסים. להתלהמות מימין ומשמאל, לכינויי הגנאי וההחרמות האישיות, יש השלכה ישירה גם על היכולת להקים פה ממשלה. שיח של שנאה במערכת הפוליטית הוא לא רק עניין של סגנון. שלוש השנים האחרונות מוכיחות שהוא מחבל באופן ישיר בסיכויים ליצירת קואליציה יציבה.
