שעה שהעולם מגשש דיפלומטית בין נבכי הסכסוך הרוסי־אוקראיני, מדינות שעדיין נדרשות להגנה קיומית על גבולותיהן בוחנות את הסוגיה גם מהפן הצבאי שלה. העימות המתחולל מזה שלושה חודשים וחצי במזרח אירופה, מתורגם אצלן לחומר לימוד מתבקש בתורת לחימה. אחרי שהתבדתה הנחת היסוד הראשונית, שלפיה צבא רוסיה אמור להשיג ניצחון מהיר ומוחץ, רבים מנסים לפצח את החידה הכפולה: איך אוקראינה עושה את זה, ומה רוסיה עושה לא נכון עד כדי מסמוס יתרונות הכוח שלה מול בת חסותה לשעבר.
מדינת ישראל – תשמחו לשמוע – פתחה גם היא מפות, סימנה מהלכים והגיעה למסקנה מפתיעה: "את המערכה הבאה נצטרך להכריע עם הגדרת יעדים מדויקת". כפי שאמר קצין בכיר לשעבר לכתבנו הצבאי נועם אמיר, מערכה זו "תתחיל בתוכנית מבצעית ברורה, כדי שבסוף המלחמה יהיה ברור מי הצד המנצח. הפעם דרוש ניצחון ללא סימני שאלה, שגם התקשורת והציבור יכירו בו, לא רק צה"ל". אם להתנסח בעדינות, לא מדובר בפריצת דרך מחשבתית השמורה לצבאות המתקדמים בעולם. הגדרת יעדים והצבת תוכנית מבצעית ברורה הן האל"ף־בי"ת של כל יציאה לפעולה – משטיפת כלים ועד הפעלת אפליקציית וייז; תשאלו כל בוגר של קורס מאמנים למתחילים. למרבה הצער, נדרשה מלחמה עקובה מדם ורווית פשעי מלחמה אי שם באירופה, כדי להביא את בכירי מערכת הביטחון שלנו למסקנה מתבקשת זו.
אלופינו המסורבלים לא באמת זקוקים לשיעור במה שעומד בבסיס תורת הקרב של צה"ל מיום היווסדו; הם רק נדרשים להסיר את האבק מתפיסה זו, ולהשיב עטרה ליושנה כל עוד מתקיימים פרץ וצווחה ברחובותינו. "מבצע קדש ומלחמת ששת הימים לא נוהלו על פי רעיונות 'ההסדרה וההכלה'", אמר לי השבוע אל"מ במיל', בלי להסתיר את תסכולו מ"מה שנהיה מהצבא". "הדבר היחיד שהכילו שם היה העובדה שבמלחמה – גם מלחמה מוצלחת – יש הרוגים. אבל מאז טראומת יום כיפור, צבא ההגנה לישראל נחלש מורלית. המערכה הגדולה שלנו תוכרע בהתאם לנכונות הישראלית לספוג אבדות. בלי נכונות להיפגע, אי אפשר יהיה להכריע שום אויב".
ניתוח הקרבות במזרח אירופה העלה גם שמוטב להשקיע הרבה פחות אנרגיה בהצהרות נוסח "צה"ל ערוך לכל תרחיש", והרבה יותר במוכנות אמיתית של הצבא. "להיות ערוך פירושו שאתה מוכן עם התוכניות המבצעיות להשגת יעדי המלחמה, ולא מאלתר יעדים ואסטרטגיה תוך כדי תנועה", אמר הקצין הבכיר לכתבנו בשבוע שעבר. "אומנם, בכל מלחמה יש אי ודאות, וזה בדיוק מה שצה"ל תרגל עכשיו בתמרון 'חודש המלחמה', וביתר שאת באימון בקפריסין".
את המסקנה הזו שמחים לאמץ רבים מיוצאי צה"ל שמאסו בהצהרות מיותרות, בפרט כשאלה לא משקפות את המציאות בשטח. "אנחנו באמת מוכנים לתקיפה באיראן?", שאל השבוע במיל' אחר. "אנחנו ערוכים למלחמה בלבנון נגד חיזבאללה, שהפך מול עינינו מארגון קיקיוני לצבא של ממש? אנחנו ערוכים למתקפה בעזה או לחומת מגן 2 שאנחנו כל כך אוהבים לדרוש?". ויותר מכך, הוא שואל, האם אנחנו מוכנים למערכה כוללת בכמה חזיתות בו זמנית? "התשובה לכל אלה היא לא", הוא קובע.
למען האמת, בתוך האיום הנלווה ל"ערוכים לכל תרחיש", מסתתרת החולשה. מדינת ישראל התרגלה להיות הגורם המגיב, ולא התוקף. מלחמת לבנון הראשונה פרצה רק אחרי שהגיעו מי הטילים עד נפש יישובי הגליל; ללבנון השנייה נדרשנו אחרי חטיפתם של שני לוחמים, ולצוק איתן בעקבות חטיפת שלושת הנערים. אפילו חומת מגן, המוזכרת תמיד לטובה, יצאה לפועל רק אחרי שנה וחצי של טרור קשה במיוחד, ולא לפני שהגיע לשיאו במרץ השחור של 2002. השמועה אומרת שבקורס פו"ם (פיקוד ומטה) מלמדים את הקצינים הבכירים כלל יסוד: כשאתה פוגש אויב שבא מולך, הוא יילחם בך עד הכדור האחרון שלו; כשאתה מפתיע אותו, הוא יזרוק את הנשק ויברח. ובכל זאת, בוגרי הקורס יידרשו להמתין להתרסה חוזרת ונשנית של האויב, לפני שיתירו להם להסתער עליו.
"מלחמת ששת הימים זו הפעם האחרונה שלצה"ל הייתה אסטרטגיה", הוסיף הקצין במיל'. גם הוא ציין את מלחמת יום כיפור כקו השבר שמדינת ישראל מתעקשת לא להתאושש ממנו. "המחדל האמיתי הוא לא רק בהפתעה של פרוץ המלחמה, אלא בכך שסירבנו להכיר בניצחון שלנו".
ישראל נדרשה לשיעור חשוב בצניעות בעקבות מלחמת יום הכיפורים, אך המירה רעה ברעה: את הזחיחות החליף ייאוש, את מקום הגאווה הלאומית תפסה בושה. ב־67' המושג "סליחה שניצחנו" היה אמירה אירונית מבית היוצר המבריק של אפרים קישון ודוש; ב־73' ההתנצלות הפכה לתפיסת עולם. מיוסרת מהצלחותיה משני העשורים הראשונים לתקומתה, מדינת ישראל עדיין מסתובבת כמו מתבגרת גבוהת־קומה, מנמיכה כתפיים במבוכה במרכזו של מזרח תיכון סוער וחסר רחמים. כל הפוטנציאל התמיר שלה נסדק ונבלע, לא בגלל לחץ הבינלאומיים אלא בשל תנודות נפשיות שלה עצמה. אם מבקשים לרצוח אותה בתוך שטחי יהודה ושומרון וחבל עזה או מתוכם, היא תשאף לפנות אותם; אם חגיגות שחרור ירושלים ירגיזו מישהו מאויביה, שריה משמאל יכנו את סמליה "פרובוקציה מיותרת"; אם ערבים פורעים יאיימו על הדו־קיום בערים המעורבות בלב הארץ, היא תגנה את הגרעינים התורניים היושבים בהן. רק אל תקראו לה כובשת, רק אל תייחסו לה שאיפות קיומיות שעשויות להרתיח את השכנים. האויב העוין מקפיד לשמר את המשוואה החז"לית הידועה, שלפיה מי שמרחם על אכזרים סופו להתאכזר לרחמנים; רק אנחנו מסרבים להפנים את הכללים.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
