אני חושב שהדבר הכי עצוב שמעיד על התבגרותי המתקדמת, מלבד הקמט שכיכב כאן בשבוע שעבר, הוא שהתחלתי לחשוב על מוזיקה בתור בזבוז זמן.
כשהייתי נער, מוזיקה הייתה כמעט כל החיים שלי. את רוב הכסף שהרווחתי בעבודה על הצ'יפסר בבורגראנץ' בעפולה הוצאתי על דיסקים חדשים. את קירות חדרי עיטרו תמונות של אביב גפן, היהודים, איירון מיידן, לד זפלין ואבי טולדנו. טוב, בלי אבי טולדנו, למרות שהוא זז – אין דברים כאלה.
אני זוכר לילות שלמים ששכבתי במיטה והקשבתי לאלבום אחרי אלבום אחרי אלבום. הייתה לי מערכת סטריאו עם מקום לארבעה דיסקים, והייתי בוחר את אלו שאני אוהב במיוחד או שעוד לא שמעתי – תלוי במצב הרוח – ומפעיל אותם: שומע שניים, נרדם בשלישי וממשיך למחרת.
אבל אז משהו קרה. אני השתניתי או שהעולם השתנה או ששניהם. אני לא מוצא את הקשב או הסבלנות להעביר שעות עם סולואים של גיטרות. לפעמים, בשישי בצהריים, אני מגניב שעה עם חוה אלברשטיין, חנן יובל ועוד אשכנזים שמשמיעים ברדיו לפני שבת. מדי פעם אני מנגן לעצמי איזה שיר טוב מפעם ביוטיוב. אבל כנראה, אני מבין, לא באמת מוכרחים להמשיך לנגן.
העובדה שנגמרה לי הסבלנות למוזיקה לא אומרת שנגמר לי הזמן הפנוי להקשיב למשהו. אני הולך בכל יום לפחות 12 קילומטר, נוסע כל יום שעה וחצי במכונית, שוטף קצת כלים – בקיצור, האוזניים שלי צריכות חלופה. והיא הגיעה בדמותם של החברים הכי טובים שלי בשנה האחרונה: הפודקאסטים.
להתקלח עם פרופ' שמחון
יש קסם בחשיפה, בתוך שגרת היומיום, לעולם שלם של ידע ועניין במרחב ההסכתים המטורף. אני אוהב לסמן רגעים כאלה. פעם עמדתי ברמזור בבני־ברק בדיוק כשבפודקאסט שמעתי שיאכטות בריטיות פרטיות חילצו את הכוחות הנצורים בדנקרק באחד האירועים המפורסמים של מלחמת העולם השנייה. פעם רחצתי כלים כשהאזנתי לסיפור חייו של צ'רצ'יל. פעם נתקעתי בפקק בגהה ומישהו צפר לי, בדיוק ברגע שגיליתי מה הייתה הטעות הגדולה של הרוצח הסדרתי טד באנדי בפודקאסט על פענוח מקרי רצח מפורסמים.
כיף להיסחף אחרי דמויות היסטוריות, מלחמות עולם, סיפורים על שירים מונומנטליים או סתם ניתוח של פרקי הסופרנוס מאת שני שחקנים מהסדרה (כל פרק שעה ורבע), וכל זה בזמן שאני מוריד זבל, תולה כביסה או ממתין לתורי בקופת חולים.
לפעמים אני שואל את עצמי אם מרגרט תאצ'ר דמיינה לעצמה פעם שמישהו ישמע על רפורמת המיסים שלה בזמן שהוא במכונה לשטיפת מכוניות בצומת סגולה.
פודקאסט טוב גורם לך להרגיש חכם בלי להתאמץ. וזה אפילו לא משנה מה אתה שומע: אני יכול להקשיב עכשיו לניתוח עומק של מוצא סלט הקולסלאו, ולהרגיש שאני מינימום סטודנט לתואר שני במדעי הרוח והקולינריה. המידע נוחת עליך בערימות, וכל מה שאתה צריך לעשות הוא לא להתפתות לעבור למוזיקה. בין היתרונות מסתתרים גם כמה חסרונות: לפני שבוע, למשל, האזנתי להסכת של בנימין נתניהו שעסק בכלכלה, וזה היה מרתק – אפילו התקרבתי לראשונה להבנת המשמעות של מושגים נשגבים כמו אינפלציה או חוב־תוצר – אבל שמעתי אותו במקלחת, וכשאני שומע במקלחת אני מגביר את הסאונד בטלפון, ובשלב מסוים הרגשתי שזה אינטימי מדי להתקלח עם ביבי ופרופ' אבי שמחון.
יש גם רגעים שאתה מרגיש קצת לא נעים מההיסטוריה. השבוע האזנתי לפודקאסט על מלחמת העולם הראשונה בזמן שנהגתי, ואיזה אידיוט – או אידיוטית, לא רוצה להיות מגדרי – חתך אותי בפראות. נכנסתי איתו לקרב צפירות ותנועות ידיים, כי היה חם מכדי לפתוח חלון ולקלל, ואחרי ארבע דקות של ריב דרכים טריוויאלי קלטתי פתאום שהפסדתי קטע שלם על הקרב במגידו וניצחונו של גנרל אדמונד אלנבי. להריץ עכשיו אחורה, לחלק שפספסתי, או לוותר על זה? בסך הכול קרב ליד עפולה, לא העניין המכריע ביותר במלחמה, וגם לא חשוב כמו מיליוני מתים בלב אירופה.
התנשאות בהתאמה אישית
חשבתי להמליץ על הפודקאסטים האהובים עליי, אבל אני מפחד לפספס כמה. לא בא לי שכל מיני אנשים עם מיליוני מאזינים ייעלבו ממני. ובכל זאת, אמליץ על "קטעים בהיסטוריה" של יובל מלחי, "שיר אחד" של התאגיד, "מה יש בזה" על סיפורים משוגעים שלא קרו עד שאתה מגלה שהם כן; ולחובבי ספורט כמוני, "הפודיום" של אורן יוסיפוביץ'. רק אציין: פודקאסט על ספורט מעניק פחות תחושת עליונות מזו שמעניק הסכת שמפרט את עקרונות הפיסול בזכוכית.
אישית אני אוהב גם את "בואו נדבר רצח", שמנתח מקרים נוראיים שהלוואי שלא היו קורים. ונדב פרי מראיין מגוון דמויות מעניינות במיוחד. יש עוד אלפים, אבל זה לא העניין. למה אתם צריכים שאגיד לכם איך להתנשא על העולם הרגיל ששומע מוזיקה? כנסו לספוטיפיי, וחפשו את ההתנשאות המיוחדת שלכם.
אבל פודקאסטים הם אולי קצת יותר ממנת ההתנשאות היומית שלי. בארה"ב הם הפכו מזמן לערוצים של ממש. בן שפירו, סטיבן קראודר וג'ו רוגן מתנתקים מהמדיה המוכרת ופותחים לעצמם ערוצי תקשורת ישירים עם הקהל, מקבלים חוזים במליונים ומגיעים ישירות לתודעה של עשרות מליוני בני אדם.
לכו תדעו, אולי בסוף גם אני הקטן אפתח לעצמי איזה פודקאסט. מבטיח לכם שלא אעזוב עד שיימצא פתרון הלכתי לשמיעת הסכתים בשבת. זזתי לבדוק אם יש על זה פודקאסט
