איך ייתכן שאני, יעל שבח, בת 36, חובבת מסיבות מכל סוג כולל של ילדים ואפילו מסיבות עם בופה בינוני מינוס, רק מתחילה להריח את סוף השנה ורשימות האקסל של מסיבות הסיום בבתי הספר והגנים – וכבר קם בי צורך פנימי עז לרוץ מהר לאמא שלי ולבקש ממנה פתק אישור לא להגיע כי אני לא מרגישה טוב.
במסיבות האלו, המושקעות כל כך מצד הגננות והמורות, יש לעיתים משהו שמאפשר להן להיכנס לחלומות הבלהה שלי, להעיר אותי בלילה ולגרום לי לרוץ ולוודא שלא שכחתי להירשם לרובריקת הבאת סכינים חד־פעמיים, לפני שיישארו ברשימה רק בורקסים ופסטות.
כמי שהשתייכה בעבר למערכת החינוך, ארגנה לפחות פעם אחת מסיבת סוף שנה ושמחה להשתתף בה כהורה וכמורה, אני תוהה מה השתבש אצלי. למה עם הזמן הכנסתי את המסיבות הללו לרשימה שחורה משחור עד כדי כך שאני לפעמים מקדישה להן רגע קטן בתפילת יום הכיפורים ומתפללת “שתשכחנה הגננות והמורות שיש לילדים הורים להזמין למסיבות סוף השנה".
ותבינו, אני מאוהבת בגננת של הבן שלי, ומעריצה ומשועבדת לחלוטין למורות ולמורים של הילדים שלי, כולל אלו שלא מלמדים אותם. אז מה יש בליבי על המסיבות האלה?
עד שקמה אמא כלשהי והצהירה קבל עם ורשת שהיא לא סובלת מסיבות גן, אף אחת לא העזה לפצות פה בנדון. מרגע שהשתחרר הרסן, הפכנו את העניין לאופנתי וכל המוסיף מרמור וציניות הרי זה משובח
אולי זה קשור לרשתות החברתיות. הרי עד שקמה אמא אמיצה והצהירה בתעוזה קבל עם ורשת חברתית שהיא לא סובלת מסיבות גן, אף אחת לא העזה לפצות פה בנדון. כעת, אחרי הווידוי הראשוני, האמא האמיצה הזאת אישרה לשאר המתוסכלות להוסיף משלהן לעניין, ולתמוך בחוסר החשק להגיע למסיבות הכפויות האלו. מרגע שהשתחרר הרסן והכול מותר, כולנו הפכנו את שנאת מסיבות הגן ובית הספר לאופנתית, וכל המוסיף מרמור וציניות הרי זה משובח.
בהחלט ייתכן שיש כאן עניין לחשבון נפש, ושאולי כדאי לנו לאמץ גישה קצת שונה למסיבות הנעוצות לנו ביומן ממילא.
אבל אולי נדרשת כאן עבודה נוספת.
אנחנו בעידן שבו הכול מתפתח ומשתנה. אי אפשר לחזות את העתיד אפילו לטווח קצר, כי הכול מתחדש כל הזמן וכמעט אין שום מציאות הדומה לקודמתה. אבל מסיבות הגן ובית הספר, למעט שינויים קוסמטיים פה ושם, נשארו בדיוק כפי שהיו.
מסיבת הגן תהיה השנה כמעט אותה המסיבה כמו זו שבתי הבכורה שאוטוטו חוגגת 15 הזמינה אותי אליה אי אז לפני עשר שנים. אותן היצירות. אותם הבלונים. אותם הורים. אולי אפילו אותם השירים. איכשהו יש אפילו תחושה שמדובר באותם הילדים, אף שלמרבה הפלא זו בכלל לא אותה הגננת.
המנהלת והסגנייייתתתתת
עכשיו, מכיוון שאני לא בנאדם מתלונן מטבעי, וגם כי אני באמת מאוד אוהבת את אנשי החינוך שסביבי, החלטתי להפליג אל מחוזות הדמיון. מה הייתי רוצה שיהיה במסיבות סוף השנה של הילדים שלי?
במקרה כותבת כאן מי שהרימה הפקה אחת או שתיים בחייה, ביניהן כאלה השייכות לתחום האפל וגם כאלה השייכות לתחום הוורדרד והצבעוני יותר. בצניעות ובמודעות עצמית לא אחטא אם אעיד שאירועיי בלתי נשכחים ומגוונים במיוחד.
אז להלן כמה סודות שאשמח לחלוק, ואם יש בקהל גננת או מורה – תרגישו חופשי לקחת רעיונות.
דבר ראשון וחשוב במיוחד – צלם טוב. כן, אני יודעת שלכולנו יש אייפון עם עדשה משולשת ופוקוסינג משוכלל הכולל פילטרים ייחודיים שמשווים מראה משודרג. אבל צלם, מעצם היותו בעל מקצוע המכוון אלייך את המצלמה השחורה והמקצועית שלו, מיד מעלה אותך ברמה ומעודד אותך להגיע מאופרת ולבושה היטב את וגם ילדך. מי יודע, אולי התמונות הללו יככבו באיזה שלט חוצות מפרגן תחת הכותרת “האימא הטובה בעולם“.
דבר שני וחשוב לא פחות – תקליטנית. מורה יקרה, הפלייליסט המהמם שהכנת עם שירי עקיבא תורג‘מן וישי ריבו לסירוגין הוא בסדר גמור לאוזנינו, באמת. אבל מה יותר נחמד מלמצוא שולחן כבד מכוסה מפה לבנה ועליו מיקסר, מיקרופון, שני עיגולים שחורים ענקיים שנראים כמו מחבתות ואישה עטוית מטפחת ססגונית ואוזניות גדולות? “איזו אוירה, איזה וייב, יאללה להרים את הרחבה בנות, קדימה כולן קמות לקבל את פני המנהלת והסגנייייתתתתת“.
עניין שלישי וחשוב ביותר – לו“ז קצר. בדגש על קצר. זה לא שאני רוצה לברוח, ממש לא, וזה גם לא קשור לזה שדווקא בגן אין לי קליטה ואין יכולת לגלוש ואין לי מה לעשות חוץ מלבהות בבן שלי ובילדי השכנים. זה שיקול שיווקי בלבד, הרי זאת המסיבה המדוברת ביותר בעיר, הצעקה האחרונה, ולכן חשוב לשמר אפקט “טעם של עוד“. לתת טעימה קלה וקצרה שתיתן חשק להורים לחזור גם בשנה הבאה, ועם שמלות יפות יותר ואיפור מושקע יותר.
לסיכומו של עניין, אולי שאיפותיי למסיבות גן בסגנון בת מצווה חורגות מהרגיל ומוגזמות, אבל אני בטוחה שאם נאמץ רעיון או שניים נעשה חשק לכולם להגיע. ואולי אפילו, לכו תדעו, ללדת עוד ילדים.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
