אפתח בהמלצה: לכו לקרוא את הספר "ישראל השנייה" של ד"ר אבישי בן־חיים. לא בגלל המסקנות, הרתומות לעגלה פוליטית ספציפית, אלא בזכות הניתוח המאלף, הבהיר ומאיר העיניים של התהליכים ההיסטוריים. יש פער גדול בין גרסת הטוויטר של התיאוריה, המגויסת לפוליטיקה עכשווית, לגרסת הספר, המכילה גם שיעור היסטורי וסוציולוגי מעניין.
לפני כחודש פרסמתי כאן מאמר ביקורת על הקמפיין שמוביל בן־חיים למען נתניהו. תמצית טענתי הייתה שבמאבקו בהגמוניה, בן־חיים מייצר הגמוניה פנים־מזרחית. דווקא בגלל החשיבות שאני מייחס לבן־חיים ולאמת שבתיאוריה שלו, אני מבקש להקדיש לה טור נוסף ולהראות כיצד הוא משרטט נרטיב היסטורי חלקי, לפעמים משופץ לצורכי נוחות, ועל גביו מעמיד טענה מוסרית כבדה אך שגויה, שאין להותיר אותה ללא מענה, אך לצער הלב היא נתקלת בדרך כלל בזלזול ובלעג במקום בהתייחסות עניינית.
על שלוש רגליים נשענת התיאוריה של בן־חיים: יש דבר כזה "ישראל השנייה", ההגמוניה מפעילה "אלימות לגלית" כדי לדכא אותה, ונתניהו, דרעי ובגין נרדפו בידי ההגמוניה במסגרת דיכוי ישראל השנייה. על סעיף ישראל השנייה קשה לחלוק. אין להכחיש את החלוקה ההיסטורית שבין "ישראל השנייה" לישראל הראשונה, ואת השלכותיה על המציאות הישראלית עד היום, רק חבל שבשם החלוקה הזאת, "ישראל ההיברידית", זו שבאמצע, שהיא גם התקווה לפיוס אמיתי, נמחקת בין דפי הספר, וכך גם קבוצות אחרות, גמישות, שנאלצות לבחור בעולם הדיכוטומי שבן־חיים מתאר־מייצר.
גם על עיקרו של סעיף האלימות הלגלית קל להסכים: השימוש של ההגמוניה במערכת המשפט כדי לקדם את ערכיה ואת המשך שליטתה – אם יורשה לי ניסוח מתון יותר לרעיון "האלימות הלגלית" – ניכר גם בלי לגלוש לפוליטיקת זהויות. קוראים לזה אקטיביזם שיפוטי במקרה הטוב או תפירת תיקים במקרה הרע – מונח שגם גורמים לא קונספירטיביים ולא ימניים משתמשים בו, ואולי הדבר היחיד שנתניהו ואולמרט יסכימו עליו.
אבל "ישראל השנייה" אינה הנפגעת היחידה, אולי גם לא העיקרית, של השימוש בכוח הזה נגד קבוצות שמאתגרות את ההגמוניה. בתארו את השימוש באלימות לגלית, בן־חיים מסמן שלוש נקודות: הפליליזציה של הפוליטיקה אחרי מהפך 77', משפט דרעי בשנות התשעים, ותיקי נתניהו. הוא מתעלם משני אירועים מכוננים, שדרשו את הפעלת כל כוחה של ההגמוניה לא נגד נבחרי הציבור, אלא נגד הציבור עצמו: הסכמי אוסלו וההתנתקות. בשניהם נרתמה ההגמוניה המשפטית והתקשורתית בכל כוחה, ראשית כדי לאפשר את קיום ממשלת המיעוט של רבין, ושנית כדי להכשיר את עקירת מתיישבי גוש קטיף מבתיהם תוך רמיסת זכויות אזרח בסיסיות, ואת השחרתם במטרה להכשיר את הדורסנות.
אלו שני אירועי "אלימות לגלית" דרמטיים שבן־חיים דילג עליהם, ולא במקרה. הם אינם תומכים בתיאוריה שש"ס תמיד מדוכאת והציונות הדתית מדכאת. אולי אפילו להפך: הם מראים שאין חלוקה דיכוטומית בין ישראל הראשונה וההגמונית ובין ישראל השנייה, אלא בין קבוצות שונות הכורתות בריתות משתנות זו עם זו.
הסכמי אוסלו מוזכרים בספר רק בהערת אגב שנועדה לתאר את רדיפת ש"ס, שהפכה ל"שעיר לעזאזל בקרב האליטות" בין השמאל לציונות הדתית, וכנגד "הנרטיב המרחיק לכת כאילו המפלגה המזרחית הקטנטונת היא האדריכלית של הסכמי אוסלו". ש"ס אכן לא הייתה האדריכלית, אבל בלעדיה, בתמיכה ובהימנעות, לא היה מתאפשר המהלך, משום שלא היה לו רוב בעם. גם הגירוש מגוש קטיף, שחולל הליכוד של שרון בתמיכתו (רוב הזמן) של נתניהו, מוזכר בספר בשורה אחת, בעמוד שלפני האחרון, כמקרה שבו "ההגמוניה דרסה סתם אנשים שחשבו שהם גשר". אם אכן כך, מדוע נפקד מקומו של אירוע דרמטי כל כך בתיאור "האלימות הלגלית"? האם הוא לא היה אלים? אולי מפני שבהתנתקות (שלצער הלב נהנתה מרוב בעם) חלקים לא מבוטלים מ"ישראל השנייה" היו על הספה בסלון ולא בצד הנדרס תחת הדחפורים?
המסקנה היא שקו השבר אינו עובר בין ישראל הראשונה לשנייה, או לפחות לא רק שם. אפשר להציע כמה חלוקות אחרות, כמו הלאומיות, או הניידים והנייחים (שמציע גדי טאוב), שלחלקן מתייחס בן־חיים בספר. הקולעת ביותר לטעמי היא "ברית המאמינים", המסבירה מדוע ליברמן היה הראשון לפרוש מגוש נתניהו, בעוד הציונות הדתית ה"אליטיסטית" נמצאת עמוק בליבו. אבל נראה שהניסיון לנסח תיאוריה אחת שמסבירה הכול נידון בכל מקרה לכישלון.
זה מביא אותנו לסעיף הרדיפה של ההגמוניה, הנוגע לנתניהו. גם אם נקבל לצורך הדיון את ההנחה שנתניהו זך כולו, ונרדף בגלל עמדותיו ומה שהוא מייצג, קו השבר הוא לא בעצם קיומם של התיקים, שדווקא ביצרו את המחנה מאחוריו, אלא מפני שבחר לפרוץ לבחירות בניסיון להשיג רוב שיאפשר לו לעצור את המשפט.
אחת מהקביעות הבסיסיות והמדויקות של בן־חיים היא שישראל השנייה היא ממלכתית, ותמיד תעדיף את האינטרס הכללי והלאומי על פני האינטרס העדתי והמעמדי. טענה נוספת שלו היא שישראל השנייה אינה רוצה להכניע את ההגמוניה אלא שואפת לשוויון, לשותפות מלאה ולפיוס. אבל כבר היינו שם: ממשלה כזאת קמה כשבני גנץ, בניגוד להבטחות הבחירות שלו, נכנס לממשלה תחת נתניהו. הוא ידע שהוא מרסק את עצמו בבייס של כחול לבן, מפלגה שהבטיחה "רק לא ביבי", ומאכזב רבים מ־1.2 מיליון המצביעים שנתנו לו את קולם, אבל התגבר על תהומות הקמפיין כדי לכרות ברית של אילוצים עם נתניהו. זה לא היה קל אישית ופוליטית, אבל זה היה נכון למדינה מול חלופה של בחירות נוספות בימי קורונה.
ומי פירק את הממשלה הזאת? בן־חיים מציג נרטיב שלפיו "ההפגנות בבלפור הפילו את ממשלת האחדות, לא רק נתניהו", אומנם תוך הערה קצרה ש"אינו מסיר אחריות מנתניהו". האומנם כך היה? אכן, מפגיני בלפור יצרו את האווירה, ניסנקורן הניח מוקשים וגנץ לא תמיד זרם, אבל אדריכל הפירוק הראשי של הממשלה הקודמת היה נתניהו. הוא מנע העברת תקציב כדי שמועד הרוטציה לא יגיע, וישראל תלך שוב לבחירות. בזמן אמת הזהירו רבים בימין שפירוק השותפות יהיה מהלך שגוי ערכית ומסוכן פוליטית (אזהרה שהתממשה כשגם בפעם הרביעית לא הצליח נתניהו לקבץ 61 מנדטים). בן־חיים עצמו כתב אז ש"אם נתניהו עושה תרגיל נורא לגנץ ולחבריו ולוקח את העם לבחירות רביעיות… אני צריך חשבון נפש של שוטה מיסטיקן". רבים משותפיו של נתניהו, כמו אריה דרעי ודוד ביטן, הכו על חטא בדיעבד.
אבל בספר של בן־חיים, במקום חשבון נפש קיבלנו משהו קרוב יותר להאשמת הקורבן. הוא "מחליק" את העובדה שבהתקרב מועד הרוטציה נתניהו פעל אקטיבית כדי לפרק את אותה ממשלה שבן־חיים רואה בה ממשלת חלומות, זו שביטלה לדבריו את רעיון החרם ואִפשרה לנתניהו עוד שנתיים של כהונה בטרם יעביר את השלטון באופן מכובד. ברית הקצוות (שנראה שכשלה בדיעבד – הן בהצבת ראש ממשלה נעדר בסיס תמיכה אישי, והן בהישענות על המפלגות הערביות, שהוכיחו כי אינן בשלות לכך) לא הייתה מתאפשרת אלמלא הופרה הברית במרכז המפה. לכן, דווקא בעת דעיכתה של ממשלת בנט־לפיד ראוי להזכיר את הנסיבות שהביאו להקמתה.
במנוסתו מרודפיו הוכיח נתניהו שבניגוד לישראל השנייה הוא מעדיף את האינטרס האישי שלו על פני טובת המדינה. אומנם קשה מאד לבוא למי שחש נרדף, אולי בצדק, בתביעה שיגביל את עצמו. אך מכיוון שמדובר בטובת הממלכה, שקודמת לטובת המלך, זו לא יכולה להישאר הכרעה אישית־מוסרית של נתניהו עצמו. הימין, שגיבה את נתניהו במשך שלוש מערכות בחירות, בשם האינטרס הממלכתי והדמוקרטי, היה צריך לעצור בעדו בשם אותו אינטרס.
ערב מה שנראה כמו מערכת בחירות חמישית, שגם בה לא מובטחת הכרעה, הדיון על הממשלה הנוכחית לא יכול להתקיים בלי חשבון נפש על נסיבות נפילתה של הקודמת, ובלי הפקת לקחים לקראת הקמת הממשלה הבאה. אחד מהם נרמז בציטוטים של מנחם בגין המובאים בסיום ספרו של בן־חיים: "גם בימי הרדיפות הנוראות קראנו לנוער שלנו לא לשנוא", ו"לא למלחמת אחים גם במחיר החיסול".
