אתם מרגישים את זה על הילדים שלכם. נכון שהחופש הגדול כבר נושף בעורף, אבל האס"ק (אווירת סוף הקורס) במוסדות החינוך מורגשת כבר מחנוכה בערך. זה נכון בבתי הספר היסודיים ובחטיבות הביניים, במרכז הארץ ובפריפריה. אם לא זכיתם לחיות באיזו בועה חינוכית מוגנת, אי אפשר לא לשים לב לכך. הילדים הולכים לבית הספר מאוחר וחוזרים מוקדם. מורים ומורות לא מגיעים לשיעורים, וכנעט אין להם מחליפים ומחליפות. למשך תקופה מסוימת היה אפשר לתלות את המצב בקורונה. המערכת חטפה מכה, היא צריכה להתרגל מחדש. אבל זהו, התירוץ הזה עבר ונגמר מזמן.
מערכת החינוך שלנו לא מתפקדת כראוי. וזה לא מפתיע. היכנסו למחשבון שכר המורים ותראו כמה הייתם מרוויחים לו הייתם עומדים עכשיו מול כיתה מתפקעת של כמעט ארבעים תלמידים הלומי טיקטוק. אין סיכוי שתשרדו אפילו שבועיים.
אתם מרגישים את זה בכבישים. כל נסיעה לתל־אביב היא מבצע צבאי מתוכנן מראש שייתקל תמיד במטען צד בדמות פקק נוסף ברחוב או במקטע כביש שפעם פשוט לא היו בו עומסים. אזור המרכז הפוך ומבולגן, חפור וזרוע גדרות, נתיבים צבועים כתום, ושום דבר לא מתקדם לשום מקום. כבר שנים בונים פה רכבת קלה, שמרגע שתפעל במהרה בימינו – או אולי בימי נכדינו, נראה כמה מתוך עשרות הרשויות המקומיות העוברות במסלולה עוד יצליחו לעכב את השלמתה – כבר תהיה מיושנת מכל בחינה. הוא הדין בנסיעה לירושלים בכביש 1. כמעט בכל שעה ביום תיתקעו בפקק, וגם אם תיקחו את הנתיב החלופי, דרך 443, הסיכוי שנסיעתכם תושלם בזמן שהקציבה לה תוכנת הניווט שואף לאחוזים נמוכים מאוד. בפריפריה המצב טוב יותר, כנראה, אבל בקצב הנוכחי זה רק עניין של זמן עד שגם נסיעה בין הקיבוצים דפנה ודן תהפוך לסיוט.
אתם מרגישים את זה בשירות הציבורי. אנשים עייפים, חצי מיואשים, שרובם היו עוזבים לו היו יכולים. זו לא תחושה, אלא נתונים: סקר שפורסם השבוע, שכלל שאלונים שהוצגו לכ־300 אלף מועסקים במשק, גילה כי 66 אחוזים מעובדי המגזר הציבורי רוצים לעזוב ולמצוא עבודה אחרת. זה נתון מחריד. המשמעות שלו היא ששניים מכל שלושה אנשים שאתם פוגשים בצמתים קריטיים בחייכם – מביטוח לאומי דרך משרדי הממשלה ועד לשירותי הרווחה – עושים את עבודתם באי חשק מוחלט, כשהם מדמיינים את היום שבו יוכלו לעזוב ולמצוא עבודה טובה ומתגמלת יותר.
אתם מרגישים את זה בחיפוש אחרי הדירה הבאה שלכם. המחירים הולכים ומתרחקים מהישג ידכם, והאפשרות לשדרוג מבחינת אזור המגורים או גודל הדירה מלווה במשכנתא מפלצתית שאתם פשוט מפחדים לקחת, ובצדק. אתם שומעים על האינפלציה שמרימה ראש, על הריביות שהולכות ועולות, ומבינים שאולי בשלב מסוים לא תצליחו לעמוד בהחזרים. והמדינה? היא עומדת חסרת אונים וממשיכה להתעסק בכל מיני מיזמים מגוחכים כמו דירות בהנחה, במקום לייצר תוכנית אמיתית לשיווק מאות אלפי יחידות דיור באזורי הביקוש, בתכנון תחבורתי וסביבתי ראוי.
אתם מרגישים שמשהו לא טוב מתרחש. ואתם מדברים ביניכם בשיחות סלון – הסלון שרציתם כבר מזמן לשפץ אבל לא ידעתם אם תוכלו לעמוד במחירים הגואים של, ובכן, הכול – על מה לעזאזל עושים.
אז קודם כול, אסור להתייאש. ראשית, כי אין לנו זכות לכך. יש לנו מדינה אחת, וכמה שקשה כרגע לחיות בה, נתקן אותה. איך? לנו האזרחים יש תפקיד לא קטן בסיפור הזה. אנחנו צריכים להיות יותר סבלניים, פחות אלימים. אנחנו צריכים להניח לרכב שטעה ורוצה להיכנס לנתיב שלנו להשתלב. באופן כללי – להיות קצת יותר טובים משאנחנו היום. כן, זו סיסמה וקלישאה, אבל חברה קמה ונופלת על סיסמאות כאלה. בצד זה ישנו המישור שמעל האזרחים, והוא המדינה. דעתי על ממשלת השינוי ידועה – נגד – אבל פרפורי הגסיסה שלה שנה אחת בלבד אחרי הקמתה מחזקים עוד יותר את ההכרה בבעיה הנמצאת בשורשיה: אי אפשר לנהל מדינה ולפתור את הבעיות שהזכרנו לעיל כשראשיה, שריה ויועציה עסוקים כל הזמן, 24/7 ממש, בהישרדות פוליטית.
לא מזמן פגשתי שר בתפקיד לא זוטר בכלל לפגישת עדכון ושיחת עומק. הוא היה מותש, עייף ורצוץ. קשה במשרד, אמרתי לו. איזה משרד, הוא ענה לי בחיוך מריר, אנחנו לא ישנים לילות בגלל הח"כ ההוא והח"כית ההיא. אי אפשר להאשים אותם, חלק מתפקידם הוא לשמר את הממשלה ואת הקואליציה. אבל כן אפשר להבין שגם שר הוא בנאדם, והוא פשוט לא יכול להקדיש לענייני משרדו הדחופים מספיק זמן כשהוא לא ישן לילות רצופים בגלל משבר קואליציוני שמתגלגל במשך שבועות. הלילות שהוא לא ישן הופכים את חיי כולנו לבלתי אפשריים, בכל המובנים.
הייתה יכולה לקום כאן מזמן קואליציה הומוגנית. הייתה יכולה להיות לנו ממשלה מתפקדת שלא מתעסקת כל היום וכל הלילה במשברים. בעשור האחרון הייתה כזו. כמובן, היא לא הייתה מושלמת. וברור שבוחרי השמאל מעדיפים את הממשלה הנוכחית, כי הם רוצים שנציגיהם יהיו בשלטון וכי אובססיית רק לא ביבי שוטפת את הכול, כולל את השכל הישר. אין לי טענות כלפיהם. הטענות שלי הן כלפי ראשי המחנה הלאומי כולם, מהראשון עד האחרון. גם היום אתם יכולים להקים פה ממשלה חזקה ומתפקדת, שתתחיל להוציא אותנו מהבוץ בכל התחומים. החיים של כולנו כאן תלויים בכם. שבו יחד, הגיעו להסכמות, בטלו את החרמות האישיים ומשקעי העבר, שימו את המדינה מעל האינטרס האישי הצר ובואו נצא מהבוץ. אתם יכולים.
