מעבר למסך העשן של הבטחות בחירות (שהופרו או לא), לגרונות ניחרים (של פוליטיקאים ושל מפגינים), להפגנות ליד הבתים של נבחרי ציבור (ממומנות או לא) ולאינספור חדשות כזב, עומדת עובדה אחת פשוטה: נפתלי בנט הקים ממשלה בלתי אפשרית כדי לשים סוף לכאוס השלטוני ולהביא מעט יציבות ושפיות לפעילות הממשלה ולמרחב הציבורי.
העובדה הזאת איננה מקבלת נפח ראוי בתודעה הציבורית, משום שבימים אלה גורלו של פוליטיקאי איננו קשור לפועלו האובייקטיבי בשטח. הוא יכול לעשות גדולות ונצורות, אבל במרחב הציבורי־תקשורתי תתקבל תמונה אחרת לחלוטין שיציירו אויביו הפוליטיים – מי פחות טוב ומי יותר טוב. ונתניהו עושה זאת טוב מכולם.
הוא יודע, בציניות מקיאוולית, שההמונים ניתנים להשפעה, לניווט, למניפולציות רגשיות. הוא יודע שההמונים לא יורדים לשורשם של דברים. אין להם כוח, פנאי וחוש ביקורת: הם טרודים במיליון דברים, וחייבים לגמור את החודש. מהבחינה הזאת עם זקוק למנהיגות של חסד, צדק ורחמים. למנהיגות שתדבר אמת. אין לנו מנהיגות כזאת היום, אבל הייתה תקווה שלפחות למנהיגים יש עכבות. שיש להם קווים אדומים כלשהם.
אבל נתניהו חסר עכבות. הוא משתמש בכל צעד, משפט או רעיון בעוצמה ובחוכמה כאלה שכל אחד מהם לבדו יכול להרוס חיים של אדם, או מדינה שלמה. תאוות השלטון שלו מחרידה, והמאזן הנפשי הפנימי שלו ברור עד כדי מבוכה: מאחר שהוא חושב שהוא הביא את המדינה להישגים גדולים, מותר לו לעשות כרצונו. הוא יעורר את כל כוחות השחור, ילבה שנאה בעצמו או על ידי שליחים נאמנים, ויטריד יריבים מול ביתם מעלות השחר ועד צאת הנשמה.
ומול המכונה הזאת עומד בנט. לא טלית שכולה תכלת, אבל ניכר שהוא בא ברצון להיטיב עם העם. גם לו יש אגו לא קטן, שאיפות פוליטיות ורעל בעיניים. אבל הוא לא איש שימכור את המדינה למען אינטרס אישי.
האיש מוטרד ממיליון בעיות מדינתיות, וחייב ללא הרף לכבות שרפות פוליטיות. אם נוסיף לכך שהוא פועל במתחם השמדה, האיש נמצא במצב בלתי אפשרי. אם הוא מנסה להזכיר שהוא עצר את הכאוס השלטוני, או שחייבים ללכת למהלכים של פיוס, הדברים לא נשמעים. הכול נמחק מיד על ידי מכונת התעמולה המשוכללת בהובלת נתניהו, קציני המשנה שלו – סמוטריץ' ובן־גביר – וצבא הנאמנים שלהם.
אבל אני שומע את הדברים, ואני מאמין לו.
לבנט, פטריוט אמיתי, אין יכולות ורבליות כשל נתניהו, אין לו צבא צפון־קוריאני ממושמע, ולעומת זאת יש לו עכבות. הוא לא ימכור אינטרסים ישראליים בשביל שלטון, והוא לא יארגן צבא של הסתה ופירוד.
אולי הוא יחוסל פוליטית, אבל הוא ייכנס להיסטוריה יותר מאשר נתניהו. נתניהו הגיע להישגים מרשימים במדיניות חוץ ובכלכלה, אבל לא הטביע חותם ערכי כלשהו. להפך, המורשת הפוליטית שלו היא הרסנית, הן במדיניות של הסתה ופילוג והן במדיניות פנים, שהיא כישלון גמור: מכיוון שבכל מהלך בתחום הזה – במשילות בנגב או בגליל, ברגולציה או בייעול השירות הציבורי, למשל – הוא ידע שייתקל בהתנגדות ובמחאות שאולי יעלו לו בחצי מנדט, הוא העדיף לא לעשות דבר.
למעשה, בנט כבר נכנס להיסטוריה: הוא הראשון ששכב על הגדר כדי לעצור כאוס שלטוני, הראשון שהקים ממשלה שמורכבת מאנשי ימין ואנשי שמאל שהיא התחלה של חיבור ופיוס בעם, והראשון שהעלה את בעיית ההסתה והפירוד בעם כבעיה קיומית.
זה מה שמבין בנט: אם בטנק אחד לא יוכלו להילחם יחד חרדי, דתי־לאומי, שמאלן וימני – אין לנו תקומה. זה חשוב הרבה יותר מהסכמי אברהם או מכלכלה משגשגת. אם אין תחושת אחדות, אז שמישהו אחר יילחם בשבילי; יש לי מספיק מה לעשות.
גם אם בנט ייעלם פוליטית, המחר שייך לאנשים כמותו. נתניהו, כבר היום, שייך לעבר.
המחבר הוא סופר ותושב בת־עין
