סירובה העיקש של ח"כ ג'ידא רינאוי־זועבי ממרצ להצביע בעד החוק שיאפשר את המשך "הכיבוש", גורם לאנשי מפלגתה למרוט את שערותיהם בייאוש. הקואליציה הזו היא הדבר הטוב ביותר שהיו יכולים לקוות לו, והנה היא מפרקת אותה במו ידיה. גם בציבור הערבי זועמים עליה; ההישגים שהקואליציה הזו מאפשרת להם, בעיקר בנושאים האזרחיים, עומדים לרדת בגללה לטמיון. קשה להבין מה מניע אותה, שהרי ברור לכולם, וגם לה, שגישת "הכול או לא כלום" שלה תסתיים בלא כלום.
ההתנהלות הפוליטית של זועבי אינה גחמה. היא ביטוי נאמן לא רק לעמדה אידאולוגית ברורה אלא גם לעמדה נפשית עמוקה: "ההתנגדות". מה שמניע את רינאוי־זועבי, את חמאס בעזה, את הרשות הפלסטינית ברמאללה ולמעשה את כל התופעה הפלסטינית הוא ההתנגדות. התנגדות לשיבת ציון, התנגדות למדינת ישראל, והתנגדות להשלמה של הערבים עם המציאות. ההתנגדות הזו היא כל מהותה של הפלסטיניוּת; אין לה תוכן אחר. זועבי חשה היטב שוויתור על ההתנגדות הוא התכחשות לעצם מהותה וזהותה. לכן היא לא יכולה לוותר עליה.
העמדה הזו אינה חדשה. היא מאפיינת את הרשימה המשותפת על גלגוליה זה שנות דור. החידוש הפוליטי במגזר הערבי הוא העמדה של יו"ר רע"ם מנסור עבאס, שחולקת עליה. את המחלוקת הזו אפשר לפרש בשני אופנים. ייתכן שהמחלוקת היא רק על הדרך ולא על המטרות, כפי שטוענים רבים מאנשי האופוזיציה ולא בלי בסיס. אולי גם הוא מתנגד למפעל הציוני, אבל הוא מתוחכם מספיק לקבל ממנו עכשיו מה שאפשר, ולהשתמש בכך כנגדו בהמשך. אך אפשר שהוא חולק גם על המטרה של המשותפת; ייתכן שהוא הבין שעדיף לערביי ישראל להשלים עם קיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ולהסתפק בשיפור מצבם של אזרחיה הערבים. ככל הנראה שתי הגישות משמשות ברע"ם בערבוביה, ורק בהמשך הדרך יתברר איזו מהן תגבר.
המחלוקת בין זועבי לעבאס מאפיינת כל פוליטיקה באשר היא. כתמונת ראי שלה אפשר גם אצלנו להבחין בפוליטיקה של "הכול או לא כלום", גם אם ממניעים שונים. לאחרונה שמענו קולות של אנשי ההתיישבות החדשה שמוותרים על חיבור לחשמל אם הוא יכלול גם את הבנייה הפלסטינית הבלתי חוקית בשטחי C. גם ההתנגדות לתוכנית המאה של טראמפ הייתה על אותו הרקע. הדוגמה הקלאסית לגישה האחרת, שמעדיפה לקבל מה שאפשר עכשיו, לא מתוך ויתור על המטרה הסופית אלא כדי להשתמש בו בהמשך לשם השגתה, היא הסכמת דוד בן־גוריון לתוכנית החלוקה של האו"ם בשנת 1947. אפשר להגדיר את הגישה הזו כאידיאליזם מעשי.
לכאורה הסימטריה מלאה. שתי תנועות אידיאולוגיות נאבקות על הארץ. אחת מבטאת את שיבת ציון והאחרת את ההתנגדות לה. מה מבטיח שהאידיאליזם המעשי של בן־גוריון ינצח את זה של מנסור עבאס? התשובה היא: ההבטחה. כן, ההבטחה של ריבונו של עולם לאברהם אבינו: "כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם".
הפעולה האנושית אינה מתקיימת בחלל ריק. המאמץ האנושי, הבחירה, ההשתדלות, אינם חזות הכול. הם מתנהלים על רקע קודם להם ובמסגרת נתונה. האדם פועל בתוך תהליך היסטורי. הוא אינו קובע אותו אלא רק מוציא אותו מן הכוח אל הפועל. הוא חותר בנהר שכיוון הזרימה שלו קבוע מראש.
האידיאליזם המעשי של בן־גוריון ובני דורו הצליח כי התבסס על תהליך היסטורי אובייקטיבי. הם רק הוציאו אותו אל הפועל. הם לא הלכו נגדו אלא איתו. זה מקור הוודאות הפנימית שלהם שתהליך שיבת ציון אינו שרירות לב או דמיונות שווא משיחיים. לאמונה ולביטחון של בן־גוריון שהישג חלקי וזמני, מדינת ישראל בגבולות החלוקה, לא יגרום לנו לוותר על המטרה הסופית, היה בסיס מוצק בהכרה שיש כוחות הקודמים לממד המאמץ האנושי; שההבטחה "לך אתננה" אינה רק אידיאל בשמיים אלא כוח ממשי שפועל גם בארץ, בהיסטוריה.
ההתנגדות הערבית לשיבת עם ישראל לארצו חסרת בסיס היסטורי, אמוני ומטפיזי; היא חתירה נגד מגמת נהר ההיסטוריה. השלמת ערביי ישראל עם מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי היא מתבקשת, ותבוא במוקדם או במאוחר. היחס למעשיות של מנסור עבאס חייב לקחת זאת בחשבון ולהיות לא רק בבחינת "חשדהו" אלא גם "כבדהו". גם אם יש אפשרות שהוא פועל שלא לשמה, יש סיכוי טוב שהוא יתגלה בסוף כלשמה.
