מינויו של גדעון סער לשר המשפטים היה אמור לספק נחמה קטנה לאגפים נרחבים בימין שהתמלאו עצב עם הקמת ממשלת בנט־לפיד. אחד הדגלים המרכזיים שהניף יו"ר תקווה חדשה במסע הבחירות, לצד ההתנגדות המוחלטת לנתניהו, היה הרפורמה במערכת המשפט, עניין קרוב מאוד לליבו של הימין.
סער לא הסתפק בסיסמאות והציג תוכנית סדורה: העברת חוק יסוד החקיקה, שיסדיר את היחסים בין הרשות השופטת והמחוקקת ויכלול פסקת התגברות; פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה וביטול מונופול הייצוג שלו; שימוע פומבי למועמדים לבית המשפט העליון; צמצום עילת הסבירות; קידום תוכנית לחיזוק זכויותיהם של עצורים, חשודים ונאשמים; חיזוק הפיקוח על פרקליטות המדינה; ושינוי הסיווג של עבירות בעלות אופי טכני מפלילי למנהלי. שורת הבטחות מרשימה.
אבל הסימן הראשון לכך שסער אינו מתכוון להוביל אג'נדה ימנית־שמרנית הגיע מהר. פחות משבועיים אחרי השבעת הממשלה הקים שר המשפטים ועדה שתדון בחוק היסוד, אך בהרכב הוועדה לא היה רוב לימין. נכללו בה דמויות כמו פרופ' מרדכי קרמניצר, איש שמאל ותומך האקטיביזם השיפוטי. כשדיוני הוועדה עלו על שרטון, בימין נשמו לרווחה.
הרמז המטרים מוועדת חוק היסוד היה רק קדימון לאכזבה הגדולה ביותר מסער – הליך בחירת השופטים לבית המשפט העליון. הציפיות היו בשמיים. מתוך ארבעה מושבים שהתפנו, קיוו בימין למינוי של שני שופטים שמרנים מובהקים. בפועל, הרשימה שגיבש סער כללה מעט מאוד מועמדים טובים לימין, ובתוך הוועדה סירב סער לגבש בלוק ימני עם השרה שקד וח"כ שמחה רוטמן, והעדיף במקום זאת לשתף פעולה עם נשיאת העליון אסתר חיות. התוצאה הייתה שלעליון לא מונה ולו שופט שמרן מובהק אחד, לעומת שניים מן המחנה השמאלני־אקטיביסטי.
על ההבטחה של סער ממסע הבחירות לשימוע פומבי לשופטים לא היה בכלל מה לדבר. כל הדילים נעשו במחשכים, ללא כל הסבר לציבור. רק לאחר המינויים הודיע סער שמהפעם הבאה ייערך שימוע פומבי, וגם כאן הוא לקח רעיון טוב ורוקן אותו מתוכן. הוא קבע שהשימוע ייערך רק בוועדות המשנה של הוועדה לבחירת שופטים, שבראשן יושבים נציגי בית המשפט העליון. השימוע רק יחזק את השפעתם.
כשהגיעה העת למנות יועץ משפטי חדש כבר לא היו הרבה ציפיות למחנה הימני־שמרני, ועדיין סער הצליח לאכזב. המועמד הטבעי לתפקיד היה עו"ד רז נזרי, לא שמרן גדול אבל גם לא אקטיביסט־ליברל, ולכל הדעות איש מקצוע מוערך ובעל כישורים. במקום זאת החליט סער למנות את עו"ד גלי בהרב־מיארה, דמות שעמדותיה לא ידועות ושנשיא בית המשפט העליון בדימוס אשר גרוניס אמר שהיא חסרת ניסיון.
אפילו ההסבר שבהרב־מיארה נבחרה בהבנה שתתמוך בפיצול תפקיד היועץ התגלה כעומד על כרעי תרנגולת. באחד מנאומיה לאחר המינוי היא אמרה ש"כל אחת מחמש הסמכויות של היועץ היא עולם ומלואו, אך כולן שלובות זו בזו" – רמיזה ברורה להתנגדותה לפיצול, ובוודאי לביטול מונופול הייצוג.
השבוע הוביל סער עוד מינוי שנוי במחלוקת, הפעם לתפקיד החשוב של המשנה ליועמ"ש בתחום הייעוץ והחקיקה. סער דאג למינויו של הפצ"ר לשעבר עו"ד שרון אפק, איש שמורשתו כיועמ"ש איו"ש כוללת בין השאר את אימוץ דו"ח המאחזים של טליה ששון, ונוהל "שימוש מפריע" שאפשר רק לפלסטינים לרשום בטאבו קרקעות שעיבדו.
גם החוק שקידם סער לחיזוק זכויות נאשמים וחשודים עורר אכזבה גדולה בקרב חוקרי תחום המשפט בימין. הם הסבירו שהוא יסייע לפרקליטות ולמשטרה יותר מאשר לחשודים, ובכל הקשור לחיזוק הביקורת על הפרקליטות לא נשמע ממנו ציוץ ולא נעשה דבר. וכך, מכל ההבטחות נערך רק שינוי הסיווג של עבירות בעלות אופי טכני מפלילי למנהלי. צעד חיובי, אבל כזה שגם שר ממרצ היה יכול לקדם.
סקרי הבחירות מעוררים את השאלה מדוע ימינה של בנט מצליחה להשיג בין 4 ל־6 מנדטים, לעומת מפלגתו של סער שמתקשה לעבור את אחוז החסימה. ייתכן שרשימת האכזבות מפועלו במשרד המשפטים, שתירוץ האילוצים הפוליטיים לא תופס לגביה, רומזת על התשובה.
