האלימות בישראל הופכת בהדרגה למכת מדינה. כבר לא מדובר רק בקבוצות מועדות לפורענות, כמו המגזר הערבי, וגם לא רק באלימות מילולית חריפה ברשתות החברתיות. בשנים האחרונות היו בישראל כמה וכמה מקרי רצח בגלל ויכוחים על מקומות חניה; יותר ויותר משרתי ציבור – מורים, נהגי אוטובוס, ולאחרונה גם צוותי רפואה – נתקלים באלימות מצד "לקוחות" לא מרוצים.
קל להאשים את השיח האלים ברשתות החברתיות, ויש לו בוודאי תרומה נכבדה לאווירה האלימה. אבל זו בשום אופן לא הסיבה היחידה. לאלימות תורמת גם חולשתן הכרונית, עד אין אונים, של רשויות אכיפת החוק. המטוטלת נטתה זמן רב מדי וחזק מדי לכיוון זכויות העבריינים. כך, למשל, התברר לאחרונה בחקירת פרשות הרצח של אנשי כת "שובו בנים" שאת רובם אי אפשר כלל להעמיד לדין, משום שחלה התיישנות על כל עבירה שאיננה רצח, ולכן רק מי שחשודים בפועל ברצח יועמדו לדין, וכל השאר ישוחררו אף שקיימת בעניינם עדויות ברורות על שותפותם במעשה.
לעיתים קרובות גם העונשים המוטלים על מי שהורשעו בהליך משפטי ארוך ומייגע הם קלים להחריד. הקלדתי השבוע בגוגל את המילים "בית המשפט העליון החמיר בעונשו של" וקיבלתי שורה ארוכה של תוצאות מן החודשים האחרונים: קטין שיידה בקבוקי תבערה לעבר תחנת משטרה, ערבי שדקר שני יהודים בירושלים, ויהודי שהשתתף בלינץ' בערבי בבת־ים. משמע, כל אלה קיבלו בערכאות הנמוכות עונשים שנראו לא סבירים בעיני הערכאה העליונה. גם מדיניות ועדות השחרורים מקלה בעונשיהם של מורשעים בעבירות חמורות.
האנס אלון קסטיאל שוחרר בטרם ריצה את מלוא עונשו, ובלי שניתנה לקורבנותיו ההזדמנות להתנגד לשחרור המוקדם. רק התערבות נוספת של בית המשפט העליון שינתה את הקו. ראש כת שובו בנים, הארכי־פושע אליעזר ברלנד, שהודה באחריותו לרצח ניסים שטרית ואבי אדרי, שוחרר גם הוא בטרם ריצה את מלוא מעצרו, בשל "עומס בבתי הסוהר". במקום שהרשויות יבנו סוף־סוף בתי סוהר חדשים, הן מעדיפות לשחרר כמה מהעבריינים הקשים.
ואם כל זה אינו מספיק, גם הפוליטיקאים מפחדים להורות על אכיפה אמיתית של החוק, כשמדובר בעבירות המאפיינות מגזרים שלמים – אם משום פחד אלקטורלי מן המצביעים ואם משום פחד מהתנגשויות אלימות, שאולי יולידו איזו ועדת חקירה, רחמנא ליצלן. וכך במשך שנים לא נאכף החוק על אגרני הנשק במגזר הערבי; על משתוללי הדרכים בקרב הבדואים בנגב; על גורמים אלימים במגזר החרדי; ועל אנשים שהעלו מאחזים לא חוקיים ביו"ש. ציבור רחב, שאינו שייך למגזרים האלה, רואה את קשר השתיקה ומסיק את המסקנה ההגיונית שאין דין ואין דיין – וחושב שאולי זה תקף גם אם יתקוף מורים או רופאים.
יש כאן איזון עדין שחובה להיות רגישים לו: דמוקרטיה אמורה לאפשר את מרב החופש לאזרחיה, אבל רק כל עוד אינם פוגעים בחירותם של אזרחים אחרים, וקל וחומר בגופם. אף על פי כן, החוק עצמו, פרשניו ואוכפיו, הופכים לרחמנים בני רחמנים כלפי עבריינים, ושוכחים שזכויות האזרחים שומרי החוק עדיפות על אלו של העבריינים. יתר על כן: עוד לפני חופש הביטוי ושאר החירויות, האזרח מצפה מהמדינה שתשמור על חייו, שלומו וכבודו. אם תיכשל לאורך זמן במשימה הזו, יגדל מספרם של האזרחים שיעדיפו משטר לא דמוקרטי, אם יבטיח להגן על חייהם (לפחות מול אזרחים אחרים, פחות מול השלטון עצמו). כאן הפרדוקס הדורש איזון עדין: ראוי לפגוע בזכויות האזרחים העבריינים, גם כדי להיות מסוגלים לשמור לאורך זמן על זכויות כלל האזרחים.
את חוקי ההתיישנות יש לשנות כך שלא יחולו על כל פגיעה פיזית בזולת, וגם על המסייעים והשותפים לפגיעה הפיזית. אם הקורבן נושא את צלקות העבירה כל חייו, אין סיבה שהפוגע ייהנה מחסינות כעבור כמה שנים. חשובה מכך עבודת ההסברה בקרב אנשי הרשויות על הצורך להיזהר מגישה סלחנית כלפי העבריינים. למחוקקים, לשוטרים, לאנשי הפרקליטות ולשופטים אסור לגלות רפיון במלחמה בעבריינים. גם בעניין הזה אפשר להיעזר בקדמונינו: כל המרחם על אכזרים, סופו שמתאכזר לרחמנים.
