פרפקציוניזם, מכירים את זה? כן? איזה מעצבן זה, נכון?! כל הזמן לנסות לעשות הכל בדיוק איך שאת רוצה שזה יהיה. שום דבר לא יכול אפילו קצת לצאת מהמקום, לסטות מהדרך שהתווית. אחרת את פשוט עלולה לאבד את דעתך.
אז תדמייני בדיוק את זה, רק מיליון פעמים יותר גרוע. זה משהו שמאפיין הרבה מאוד אנשים על הספקטרום (לא כולם), ואני נכללת ביניהם.
יש לי את האפשרות להיות זורמת, לחרוג מהשגרה ולעשות משהו לא צפוי, לרוב אני אפילו נהנית מזה ומעדיפה לחיות ככה. לאחרונה גם נהיה לי הרגל של- "פשוט לעשות את זה", אך בעבר לא הייתי ככה בכלל. להיפך. ואפילו היום אני לפעמים רוצה שדברים ייראו בדיוק כמו שדמיינתי אותם וקשה לי לקבל כשזה לא כך.
זה מתחיל בזה שהחלטתי שאני רוצה לכתוב ספר וכבר על הניסיון הראשון הוא חייב לצאת מושלם, אז כל משפט אני בוררת היטב. כל שנייה אני מתקנת ומשפצת משהו שלא נראה לי טוב. ההתקדמות נהיית כל כך איטית שזה גורם לי להשתגע ובסוף אני פשוט מחליטה לוותר ולא לעשות את זה. מה הטעם בלעשות משהו שאתה אוהב אם אתה לא מצליח להנות ממנו?
הספר זו דוגמה יחסית פשוטה יותר. מקסימום בזבזתי המון זמן על משהו שלא יצא לפועל. אבל כשזה מגיע למבחנים ועבודות שאני צריכה להגיש, אז זה כבר נהיה יותר רציני. מספיק שאני ארגיש שפקששתי במשהו אחד קטן כדי שפשוט אחליט לא להגיש את זה, ואקבל אפס. זה מצחיק שככה המוח שלי עובד. מרוב שאני מנסה לא להיכשל אני מבטיחה לעצמי כישלון מובטח.
יש גם דברים שמשפיעים לי על היומיום. לדוגמא, כשאני מוצאת לעצמי תחביב חדש, כמו ללמוד שפה חדשה. אני למשך תקופה לומדת כל יום ועושה כל כמו שצריך, אבל אז מגיע יום שאין לי בו כח או שאני שוכחת. הרצף נשבר, אני מתעצבנת ונהיית מאוד עצובה עד שאני פשוט מחליטה להפסיק לעשות את זה. ככה גם באימון גרוע שהיה לי או חוויה לא נעימה עם חברים של ההורים שבה אני חושבת שלא התנהגתי מספיק טוב או שלא עשיתי רושם. אני יכולה להתפס על זה למשך זמן רב.
לאט לאט אני לומדת לעבוד על זה וביחס לאיפה שהייתי לפני שנתיים ההתקדמות היא אדירה.
כשלפעמים, אני עדיין חוששת לעשות משהו פן אכשל, אני נזכרת בדבר מאוד חכם שאבא שלי תמיד אומר לי. שהוא גם משפט שמוביל אותי בחיים: "עדיף לקחת סיכון ומקסימום להתחרט על זה אחר כך מאשר לא לקחת סיכון כלל ולהתחרט על זה כפליים."
