זה קרה בתחילת השבוע: ממשלת ישראל הצביעה בעד הצטרפות ישראל ל"קרן התרבות והמדיה של האיחוד האירופי" (Creative Europe), שהיא התוכנית המרכזית לקידום תרבות ושיתופי פעולה בין המדינות החברות בה. התוכנית, שעתידה להעניק תמיכה של מיליוני יורו לאמנים, מסרבת לתמוך ביוצרים ישראליים שמעבר לקו הירוק. ישראל הסכימה לדיל.
אפשר לכתוב כאן על אפליה בוטה, בושה וחרפה, מתנחלים זועמים או הדרה, אך אולי מוטב להתמודד עם העלבון באופן אחר: כדי להכחיד דעה אין צורך להילחם בה, צריך לאסוף מספיק קהל לדעה שלך. מקס פלנק, פיזיקאי זוכה פרס נובל ומאבות מכניקת הקוונטים ניסח זאת כך: "אמת מדעית חדשה אינה מנצחת באמצעות שכנוע המתנגדים לה והניסיון להראות להם את האור. היא מנצחת מכיוון שבסופו של דבר, המתנגדים לה מתים והדור החדש שבא במקומם מכיר בה".
מה שנכון לאמת מדעית, נכון גם לאמת תרבותית ואומנותית. דעות שונות הן זוויות במצולע; כשאחת גדלה, השנייה מתכווצת.
מי מאיתנו לא מצא את עצמו חושב היום דברים שלפני עשר שנים הוא לא היה מעלה על דעתו שיחשוב? כיצד זה קרה? אף אחד לא גנב לנו את הדעות בלילה. דעות חדשות עשו את דרכן באופן אגרסיבי יותר או פחות למרכז הבמה והשיח הערכי והמוסרי, וקנו להן קהל רחב. חלקן הלא מבוטל קנה גם אותנו. נראה שהשחקן החזק על המגרשים עכשיו הוא "הרצף". לקהל ישראלי גדול נמאס מדיכוטומיות שמחייבות אותו להגדרות קשיחות וסטריאוטיפיות – חילונים ודתיים, 'מרוקאי סכין' ו'פרידמן צהוב', 'מתנחלים נמאסתם' ו'שמאלני בוגד'. היום, כל מגזר ואף מגדר נמצא "על הרצף". אף אחד כבר לא מוכן שישללו ממנו את האפשרות להרוויח ממה שיש לצד השני להציע לו.
מי שבאמת מתעניין באמנות לא יכול להתעלם מגל של אמנות ויצירה ששוטף מגזרים שעד לא מזמן לא הייתה להם במה. הם לא יושבים ומחכים לאישור ואף לא לתקציבים, אלא חוצבים בכל כוחם בהר כדי להקים בניין חדש. אומנות בכל צורותיה – מחול ותנועה, משחק ותיאטרון, כתיבה בימוי, תסריטאות, ספרות, אמנות פלסטית, צילום, וידאו ארט, איור, קולנוע וטלוויזיה; אמנות מיינסטרים בצד פרינג' ואוונגרד. אוכלוסייה עשירה תרבותית, יוצרת, בועטת וקשובה של מתנחלים צעירים, עשתה כברת דרך עצומה בעשרים השנים האחרונות. בחמש השנים האחרונות היא צברה תאוצה נוספת, וכבר אין שום דרך לעצור אותה, ודאי שלא בתחנה הזאת.
באחת מהרצאותיו מבחין הסופר והמרצה הבריטי־אמריקני סיימון סינק בין "משחקים שיש להם סוף" (Finite Games) ל"משחקי אינפיניטי" – משחקי אינסוף. לראשון יש כללים ברורים – מסגרת משחק, מספר שחקנים, מגבלת זמן, ומשחק סכום אפס שבו שני תפקידים – מנצח ומפסיד. לדוגמה: כדורגל. "עסקים, לעומת זאת", כותב סינק בספרו The Infinite Game הם "משחק נצח". במשחק כזה יש המון כלים, שחקנים ואסטרטגיות, וגם המטרות והתוצרים יכולים להשתנות. העיקר הוא להישאר על הגלגל, פעם לעלות ופעם לרדת. כל עוד אנחנו בשוק, כל עוד אנחנו משחקים את המשחק – מחר זה אנחנו.
כמו בעסקים, גם הסינרגיה בין אמנות לדעת קהל היא משחק נצח. כדאי להכיר בכך שתמיד יהיה מי שיאייש את רובריקת "הפוליטיקה מעל הכול", ויעמוד על רגליו האחוריות כדי לא להכיר ביוצרים שבאים מעבר לקו הירוק, שמא יצירתם, הנוטפת מוסר־כיבוש קלוקל, תרעיל את נפשות העולם המעודנות שצורכות כידוע רק תרבות מוסרית מאוד. נגד בעלי הדעה הזו אין טעם להיאבק. הם, בדיוק כמונו, כאן כדי להישאר. הרב קוק כבר לימד אותנו לא לבזבז זמן בהגשת עתירות נגד הרשעה או באכזבה ממי שלא רואה אותנו. הקרב האמיתי הוא על דעת הקהל.
במשחק נצח ארוך ורב מערכות, אנחנו צריכים לדאוג ליצור עוד אמנות שתדבר בעד עצמה ותעשה חשק לעוד ועוד קהל לקנות כרטיסים, לבוא להופעות טובות, לקרוא את הספרים ולהישאר עמנו לעונה הבאה.
