בפולמוס על שילוב נשים ביחידות קרביות הביע צה"ל נאמנות לערכי השוויון. כמה חבל שההצהרות הללו לא קדמו לטירונות שלי. הצבא של אז לא היה שוויוני, ולכן נענשנו בחומרה אם לא הצדענו לכל קצין ואם לא צעקנו "הקשב" לכל מש"ק. הסתובבנו אז בלחץ תמידי, שמא נחמיץ איזה מפקד העובר בקצהו הרחוק של שדה הראייה. גם אחרי הטירונות, הצבא שלי היה מאוד לא שוויוני: המפקדים פקדו, והחיילים צייתו. למען האמת, אני מקווה שצה"ל עד היום איננו שוויוני, כי הניסיון הבולט בהיסטוריה להקים צבא שוויוני הסתיים בקטסטרופה. לאחר המהפכה הקומוניסטית של 1917, הפקודה הראשונה של הסובייט של פטרוגרד התירה לחיילים לחלוק על מפקדיהם. התוצאה הייתה שעות של ויכוחים על כל פקודה, וצבא שהיטיב להתפלמס מאשר להילחם. ב־1925 ביטל המנהיג הצבאי הקומוניסטי מיכאיל פרונזה את הנוהל השוויוני הזה, ומאז גם הצבא האדום, כמו כל צבא אחר בהיסטוריה, נטש את ערכי השוויון.
בתגובה לעתירה לבג"ץ הודיע באחרונה צה"ל שישלב נשים לוחמות בכמה יחידות קרביות, מתוך מגמה להרחיב את השילוב ככל הניתן. למדיניות הזו יש השלכות הרסניות על אחדותו של הצבא. כל רב ששוחחתי איתו, ליברלי ככל שיהיה, הסכים שמבחינה הלכתית אסור יהיה לאיש ולאישה שומרי מצוות לשרת ביחידה קרבית מעורבת. מדי פעם שואלים אותי חילונים מה ההבדל בין שירות קרבי מעורב לבין עבודה במשרד מעורב, נשים וגברים יחדיו. התשובה היא, כמובן, שבמקומות העבודה שלנו לא שומרים בזוגות במשך שש שעות בעמדה מבודדת באמצע הלילה, לא ישנים בצפיפות באוהל סיירים, ולא נדחסים יחדיו בנגמ"ש קטן. צה"ל מודה שבכל מקרה לא הרבה נשים יוכלו לעמוד בקריטריונים הגופניים הנדרשים לשירות בחי"ר. במקביל אנחנו שומעים שבין שליש לחצי מקציני החי"ר בצה"ל הם דתיים. אם ידחקו את הדתיים ממערכים קרביים מסוימים כדי לשלב בהם נשים מעטות, צה"ל יהפוך לצבא שבטים: צבא דתי נפרד וצבא חילוני מעורב.
צבא לא נועד לאפשר לחייליו לממש זכויות. במשך כל השירות הצבאי שלי סחבתי פגזים כבדים, בעבודה קשה ומשעממת. לא מימשתי שום דבר חוץ מכאבי גב
כל המעלל המסוכן הזה קשור ב"זכות לשוויון", כפי שנאמר בעתירה לבג"ץ. כיוון שהפולמוס המיידי קצת נרגע, אפשר להעלות שאלה עקרונית: ממתי צבא הוא מקום שוויוני? האם בכלל ייתכן צבא שוויוני? אסור שהצבא יתעמר בחייליו באופן שרירותי, אך הוא אינו מציב על דגלו את ערך השוויון, וזאת מסיבה פשוטה: שוויון מתקיים במקום שבו מחלקים זכויות, ולא במקום שבו מקצים חובות. צבא לא נועד לאפשר לחייליו לממש זכויות. במשך כל השירות הצבאי שלי סחבתי פגזים כבדים, בעבודה קשה ומשעממת. לא מימשתי שום דבר חוץ מכאבי גב, ולא חשבתי שמישהו עשה לי עוול, או שהצבא חייב לי משהו.
הייתי במחזור הראשון של בני ישיבות ההסדר שהתגייס לתותחנים ולא לשריון. כמה מחבריי התמרמרו על מה שראו כירידה במעמדם, ורצו מאוד לעבור לטנקים. כאשר מורי ורבי הרב אהרן ליכטנשטיין בא לבקר אותנו בבקו"ם, הם שטחו בפניו את תלונותיהם. הרב לא גילה אמפתיה. הוא אמר לנו: בין הלוויים בבית המקדש היו זמרים ששרו, והיו שוערים שפתחו וסגרו את הדלתות. מן הסתם עבודת השירה הייתה יותר פופולרית בין הלוויים. אך לפי ההלכה כל לוי חייב לבצע את המשימה שקיבל, ושוער שזנח את השער והלך לשיר – חייב מיתה. גם אתם תבצעו את תפקידכם.
אומַר כאן עוד דבר על גישתו של מורי הרב ליכטנשטיין לשאלת השוויון. הרב היה ליברל והומניסט מאין כמותו, אך הוא חזר והדגיש שההלכה בשום אופן אינה שוויונית. גם ההלכה, כמוה כצבא, מחלקת חובות ולא זכויות. בספר מאמריו החדש והנהדר "רוח אביב" מופיע ניסוח חד של שיטתו. "האידיאולוגיה השוויונית היא עבורנו לא קבילה לחלוטין", כתב שם הרב; "איננו יכולים לשאת את המסגרת הפילוסופית שלה".
לפני שש שנים ערכו נשות הכותל לראשונה טקס "ברכת כוהנות" בכותל המערבי. מעבר לשאלה מהי בדיוק "כוהנת" – אם מגדירים אותה כבת כוהן, בסך הכול מעבירים את ההגמוניה הגברית דור אחד לאחור – הטקס הזה מעלה גם שאלה מהותית יותר: אם משנים את ההלכה מתוך תפיסת עולם שוויונית, שדורשת אחידות בין נשים לגברים, איך אפשר להצדיק את ההבחנה בין הכוהנים (והכוהנות) לבין הישראלים (והישראליות)? אני חושב שבאמת אי אפשר. במקום שבו מקצים חובות ולא זכויות, כמו בהלכה או בצבא, במקום שבו אין מחלקים מענקי תמיכה אלא צווי גיוס, צריך למנוע התעמרות, אבל אי אפשר לתבוע שוויון. זה לא שווה את המחיר.
