לא יודעת איך זה אצלכם, אבל אצלנו יש מתקפת בר־מצוות חסרת תקדים, ובכל אחת מהחגיגות אם החתן מתחילה בהכי מוגזם ולאט־לאט מגזימה. לא רק בגדים חדשים וכתיבת דרשה, היום אי אפשר להעביר שבת בלי שיהיה מונח אלבום תמונות מעוצב, משחק קהוט שומר שבת באישור מכון צומת וכן חלת 13, שאפו בהפרשת חלה הבן עם האם, כחלק משנת הבר מצווה.
אנו החברות מתבקשות להגיע מוקדם לשלב הקריאה בתורה (וואי דיקי, הוא קורא מקסים. רֶבי, זה לא הוא, יא גנובה) ולעמוד כחומה בצורה בין האויבים הכי עוינים שידעה האנושות – ולא זלנסקי ופוטין. אני מדברת על ילדי בית הכנסת וסלסילת הסוכריות. ואם פעם הסתפקנו בטופי מנחם, היום הכי שווה אבל הכי, זה מסטיק זום ופחזניות. אה, רגע, יש עוד תפקיד לחברות והוא כמובן הקמת קבוצת הווטסאפ הכי משעממת ביקום: "עוגות לבר מצווה של כץ/לרמן/עשור/וילנסקי השלם את החסר". ראשית, מדוע להקים לכל אירוע קבוצה מחדש, הרי אלו אותן אמהות כל פעם, אז מה הקטע. ולמה לא לפרוש מיד, אלא להמתין לשלב המבוים שבו אם חתן הבר־מצווה מצטרפת לקבוצה, מודה לכולם ומצלמת תחתיות שרוטות של תבניות בשאלה: של מי זה? ואני תמיד עונה: למי אכפת.
בכל קהילה, כל הילדים עומדים בפרצוף מְזה רעב, כאילו הם הלכו עכשיו ברגל ארבעים שנה. ובכל קהילה קיים התפקיד החשוב: מגרשת ילדים. ניחשתם נכונה – זה התפקיד האהוב עליי
יש כל מיני אמהות וכל מיני עוגות, ואני רוצה לתת בהן סימנים (הטור פונה לאמהות ואבות כאחד. פשוט כשיום אחד יצטרף אבא לקבוצה שכזו אני אעדכן):
המשקיענית. היא צעירה, היא נמרצת, סיכוי גדול שהיא חדשה, והדבר היחיד שמעסיק אותה זה רושם ראשוני. היא תיקח סדנת קונדיטוריה ברשת דן, תטמפרר, תזלף ותגיע אחרי הגמר של בייק־אוף בחיוך רחב לקידוש. כל זה רק כדי להבין שמי שעומד לקחת ראשון מהעוגה הם צמד התאומים טים וטום. בכל קהילה, כל הילדים עומדים בפרצוף מְזה רעב, כאילו הלכו עכשיו ברגל ארבעים שנה. ובכל קהילה קיים התפקיד החשוב: מגרשת ילדים. ניחשתם נכונה – זה התפקיד האהוב עליי אבל הוא מדכא מאוד. תשלטו על עצמכם, יש לכם דבשת מרוב קפה קר, מה נסגר.
הזרקנית. שתדעו שבסוף היא הופכת להיות החברה הכי טובה של המשקיענית, ככה כולן מרוצות – ההיא עושה הכול, ההיא לא עושה כלום, ההיא אוהבת להרגיש שהיא עושה הכול, ההיא לא מרגישה כלום. וכולן מרוצות. ראשית, היא לא מבינה למה היא בקבוצה, היא בכלל לא מוזמנת לבר־מצווה. שנית, היא מחכה שכולן יסיימו לכתוב ואז אחרי יומיים שואלת. אז מה נשאר. שיא השיאים היה כשהיא שכחה בכלל שהיא התנדבה להביא עוגה לבר־מצווה, אבל כשהיא עלתה לקידוש היא שיחקה אותה לחלוטין בעניין. מי ידע שהיא לא הביאה? בסוף היא גם חיכתה לווטסאפ מאם החתן שתגיד תודה, ענתה לה: בשמחה, אין על הקהילה שלנו ויצאה. אני מכירה אותה אישית, אגב, היא אני.
בעלת בן הזוג המפרגן. בין אם הוא תומך בעשייה הקהילתית שלה, בין אם הוא מתחנן שתפסיק להתנדב לכל ארוחת יולדת, סעודת אבלים או חולי קורונה (מי שחולה קורונה בימינו שישלח לנו גולדה, לא הפוך). כך או כך, אם את השישי שלו הוא העביר ב"לשמור על העוגה בתנור", העוגה הזו תיאכל עד לפירור האחרון ויהי מה. יש לו מספר טקטיקות, הראשונה לעמוד ליד העוגה לאכול אותה לאט־לאט ולהפיק קולות של מדושן עונג וקריאות: וואו, העוגה הזו, היא משהו. מי הכינה את העוגה. ואם המצב קשה, ואין קונים, הוא פשוט יעבור איתה בין החבר'ה ויחלק לכל אחד בצלחת. האירוע הזה לא יסתיים לפני שהוא יראה צלחת נקייה.
עוגת ילדים. אני כבר מזמן הבנתי, שאין אהבה בעולם, כמו אהבה של ילדים לכל דבר עם סוכריות מלמעלה. ולכן מספיק עם ההתקשקשות ואיחוד הבלילות, דברו אליי בעוגות שוקולד. קלאס באפס מאמץ. ואם את רוצה לתת נוקאאוט למשקיענית שהפעם החליטה גם לעשות עוגת ילדים ובמקום סוכריות רגילות של אנשים נורמליים, פיסלה קוביות לגו מבצק סוכר, הדרך הכי טובה למשוך את תשומת לב הילדים היא – שימי לב – לחתוך לקוביות ולהניח במנג'טים. כן־כן, כמו פעם. מטרת הילד היא אחת, להספיק לחטוף חתיכת עוגה, להספיק למקומו בתור של הקפה הקר, ולסיום לנגב את הכול על המכנסיים. תני לו את היעילות הזו.
מזל טוב, חבל שלא זורקים בנניות. אין דבר טעים יותר מזה בעולם.
