אני מודה, בהתחלה לקח לי זמן לקלוט. למרות שקשה לומר שהייתה פה אלגנטיות כשהחברים שלו דפקו בדלת והוא מיד הבריח אותם לקומה השנייה וננעל איתם בחדר. "מה הוא מסתיר?", אמרתי לשיחיה בתימהון. "נו מה", הוא צחק בתגובה, "את לא קולטת? הוא מסתיר אותך!"
וכמו האימוג'ים בחולצות של "איך אתה מרגיש היום?" החיוך שלי מיד התחלף במבע סתום של מבוכה.
הבן שלי מתבייש בי. הגעתי לגיל הזה שהילדים מתחילים להתבייש בי. משהו בתוכי עדיין מסרב לקבל את העובדה האבולוציונית שאני כבר לא מושא גאוותם, אלא מישהי שצריך להעביר אותה כמה שיותר מהר, לפני שהיא תשלוף איזו בדיחת "חבר'ה" מהניינטיז.
"מה מביך בי?" פרצתי במונולוג זועם. "אני האמא הכי קולית שיש! מתלבשת סבבה. בקיאה בעגה המילניאלית. יודעת בעל פה שירים של אנה זק. אפילו יש לי הליקס! אני לא כמו ההורים שלי…"
"או", הפטיר שיחיה. "פה את טועה. את בדיוק כמו ההורים שלך! זה עניין דורי. בני 15 לא יכולים להיות גאים בבני הארבעים שגידלו אותם. זה פרדוקס מובנה!"
הגעתי לגיל הזה שהילדים מתחילים להתבייש בי. משהו בתוכי עדיין מסרב לקבל את העובדה האבולוציונית שאני כבר לא מושא גאוותם
ולא שחייב להיות קשר, אבל כנראה יש, כי איכשהו יומיים אחר כך מצאתי את עצמי בטיול השנתי של הבת שלי בתור – תחזיקו חזק את הלסת – הורה מלווה. רק שם נמצאת הצאצאית היחידה למשפחת בודה שעדיין לא מתביישת באמא שלה. ואכן, לא היה מתוק מהרגע שבו המורה הציגה אותי בפני הילדים וכולם צעקו ביחד "כיפאק לאמא של איה", והיא זקפה את גווה בגאווה לנוכח שאר הילדים הפשוטים שההורים שלהם סתם זרקו אותם בשער.
חשתי עליונות. בחיי, אתם חייבים לנסות את זה פעם. זה כמו קסם.
המורה נתנה להם הוראות לפני היציאה והחלה לשחרר אותם לפי קבוצות. הם יצאו מהכיתה לעבר האוטובוסים בסדר מופתי, הולכים זה אחר זה בשורה ארוכה. אחר כך היא עברה להקראת שמות. פלונית אלמונית – נוכחת! פלוני אלמוני – המלך! הנהג הנחה את הילדים להניח את התיקים שלהם בבגאז'. ציפור לא צייצה כשהוא אמר את זה. כל הילדים צייתו בפקודה. הייתי בהלם.
הייתה פעם מדריכת הורים שנעזרנו בה, והיא נתנה לי עצה טובה לחיים שאני משתדלת להקפיד ליישם – "קחי את הילדים שלך לעבודה לפעמים", המליצה לי. ילדים צריכים לדעת במה ההורים שלהם עובדים. הם צריכים לקבל מושג מוחשי לגבי פשר העבודה הזאת. רובנו עוסקים במקצועות די אמורפיים שאי אפשר להחזיק את התוצר שלהם ביד, אבל ילד צריך לדעת היכן ההורה שלו נמצא בשעות שהוא לא איתו.
השבוע גיליתי שזה עובד לשני הכיוונים. גם אנחנו ההורים צריכים לראות לפעמים איך נראה היום של הילד שלנו ועם אילו דברים הוא מתמודד. אז נכון שטיול זה קצת שבירת שגרה, ועדיין, השבוע הזדמן לי לראשונה לקבל הצצה לחיים הסודיים של בתי. גיליתי, למשל, את כוח האיפוק שלה כשהכיתה קיבלה הנחיה לא לאכול בכלל בשטח הנחל. ראיתי איך היא נאמנה להנחיה הזאת, למרות שמתישהו במפל נתקפה ברעב קטן, והבנתי משהו – שאפשר פחות לוותר לה. שהיא רוצה לפעמים שלא יוותרו לה.
וכשהילדים חזרו מהנחל והתיישבו לאכול בשולחנות הפיקניק שליד הקופות צפיתי בהם מחליפים את החטיפים ביניהם. ממש עושים עסקים קטנים. שני עדשים תמורת שני צ'יטוס. את תביאי לי אני אביא לך. ולא היה מתוק מזה בעולם כולו.
עוד משהו שקרה בטיול הזה – קיבלתי הצצה גם לחיים הסודיים של המורה. ראיתי בעיניים שלי איך היא מחזיקה כיתה, איך היא מלמדת את הילדים האלה לנהל את עצמם. להתארגן. איך היא לא שוכחת לתת להם להיות ילדים ולא חוסכת חיבוק, אבל גם לא מפחדת להעיר כשצריך. ובעיקר – איך היא מנהיגה אותם. המדינה סוערת כבר כמה ימים בגלל השביתות, ואני אפילו לא יודעת לומר מה העמדה שלי. אני מבינה עד דמעות את התסכול של ההורים שמחכים להם במשרד בשמונה בבוקר ופתאום יום הלימודים מתחיל בעשר, ומבינה עד דמעות את התסכול של עובדי ההוראה. ואני לא רוצה לומר מילה על יפה בן־דוד. אני רק רוצה לומר משהו על המורה הזאת, המורה הספציפית הזאת, שלקחה את הילדה שלי בתקופת הקורונה והעבירה אותה מסע של שנתיים. שלימדה אותה לקרוא ולכתוב ולהתמודד עם קשיים – שמגיע לה לעמוד על הפודיום. שמגיע לה חיבוק על כל יום שהייתה שותפה בגידול ילדתי, על כל שעה כזאת. ובאופן כללי – שמגיע לה יותר.
