אייי אייי אייייי חביירימלעך, את הטור הזה אני כותב ביד אחת, בקצב איטי ומסורבל, ומתוך כאב גדול. ומעשה שהיה כך היה, ביום רביעי שעבר יצאתי מהבית ונסעתי לשכונת שפירא בתל־אביב כדי לשחק כדורסל עם חברים. זה משהו שאני עושה בכל יום רביעי, וזה, בלי ספק, הדבר הכי טוב ומופלא שיש לי בחיים, תבינו, כשאני על הפרקט אני אני בכל מאודי – ילד קטן תחרותי עקשן ונודניק, שנלחם על כל כדור, ששומר בשני צידי המגרש, שמתאבד על כל ריבאונד, אחחחחח, וגם ביום רביעי שעבר קפצתי לריבאונד, וכשקפצתי לריבאונד קיבלתי מכה נוראית ביד שמאל, מכה מהכדור, וכשקיבלתי את המכה הרגשתי ביד כאב נוראי שלא הרגשתי בחיים, ומרוב כאב התרסקתי על הרצפה, והתחלתי לצעוק ולבכות.
החברים בכדורסל לקחו אותי למרפאת "ביקור רופא", שם העברתי שלוש שעות, ביחד עם מאות! חיילים צעירים שניסו להוציא גימלים, איזה טירוף שהשיט הזה עדיין קורה! ואחרי שלוש שעות ארוכות של המתנה בתור, וצילום רנטגן, ופגישה עם רופא מותש משקרים, קיבלתי את הבשורה האיומה – שיש לי שבר ביד!
אייייי, נשברתי. זכיתי להישבר ברוך השם! והרופא אמר לי שאין להם כאן אורתופד, אז אני צריך ללכת לחדר מיון, ואני אמרתי לו אם אין אורתופד למה חיכיתי שלוש שעות בתור, והרופא אמר לי, כי רציתי לוודא שאתה לא מנסה להוציא גימלים, חחחחח סתם הוא לא אמר את זה, אבל זו האמת, אז יצאתי משלוש שעות בביקור רופא כדי להעביר עוד שלוש שעות איומות, בחדר המיון בבית החולים איכילוב.
הרופא שקיבל אותי היה מותש ונחמד, הוא הודיע לי שיש לי שבר בכף היד, חתך לי את טבעת הנישואין עם פלייר, כי האצבע שלי ממש התנפחה, ואז חבש אותי בגבס, כאילו שאני בכיתה ח'. אגב, הפעם הקודמת ששברתי את היד הייתה כשהייתי בכיתה ח', ובשבוע שבו שברתי את היד היו בחירות לוועד שבט בבני עקיבא, ולוועד כיתה, ונבחרתי לשניהם! כנראה החברים שלי ריחמו עליי, אבל אני מה אכפת לי, הייתי בוועד שבט! הייתי מקובל! זאת הסיבה שהשבר הזה, שדופק לי את החיים בימים אלה, מביא איתו תקוות גדולות וציפיות עצומות, בפעם הקודמת ימי השבר הפכו אותי לילד מקובל חברתית. איזה חסד סד הגבס שעל זרועי ירעיף עליי הפעם.
אחחחחח הרופא הסביר לי שעכשיו היד שלי צריכה להיות מקובעת בגבס, לחודש שלם, בצורה מאוד מסוימת, שבה הגידים לא יהיו מתוחים, והאצבעות לא תוכלנה לזוז, אחר כך, נוריד לך את הגבס, ונתחיל בתרגילי פיזיותרפיה, שיעזרו ליד שלך לחזור לעצמך, ולשבר להחלים, ככה הוא אמר, ואני הקשבתי לו והתרגשתי. כי לא רק עצמות יודעות להישבר.
מה עושים כשדברים נשברים, בגוף, בנפש, בלב, בנשמה, בזיכרונות, במשפחה, בחברות, בזוגיות, באהבה, אייי אייי אייייי, מה עושים כשדברים נשברים! יש לי חברים טובים ואהובים, שחווים עכשיו שבר גדול בחיים שלהם, מה הם צריכים לעשות כדי שהשבר יתאחה. יש לי חבר טוב שליבו נשבר לא מזמן. מה הוא אמור לעשות עם השבר הזה. וגם אני שבור מאוד ברוך השם, גם ביד, וגם במקומות אחרים, לא את הכול צריך לכתוב בעיתון. מה עושים עם השברים הללו ריבונו של עולם.
אני אגיד לכם מה עושים, יש לי תשובה! בשלב הראשון, צריך למצוא את התנוחה הנכונה, שבה השבר יכול להירגע ולנוח, ולא להחמיר. צריך לוודא שגידי הנפש רפויים, ושהדינמיקות הרגשיות הרעועות לא יכולות לזוז יותר מדי. בשלב השני צריך לקבע את הלב בתנוחה הזאת! לשים גבס על הנשמה, כדי למנוע מהלב לעשות תנועות חדות, עדיין לא, זה לא הזמן, רגע, עוד מעט, עכשיו השבר מתאחה.
ואחר כך, אחרי כמה שבועות, או חודשים כאלה, של קיפאון מבורך וקצת מעיק, שבו השבר התאחה לו לאיטו, אפשר סוף סוף להוריד את הגבס, ולהתחיל לעשות פיזיותרפיה. להזיז את האזור של השבר בעדינות, ברכות, ובעזרת ליווי מקצועי של אנשים חכמים ונשים חכמות, שיודעים מה נכון לכם, ובשבילכם, אולי זה הזמן לסלוח למישהו, אולי זה הזמן לבקש סליחה ממישהו, אולי זה הזמן לצאת לטיול נפשי קטן במרחבי התודעה, אולי זה הזמן לשלוח את ההודעה הזאת ששמרנו בבטן כל כך הרבה הזמן, אולי זה הזמן לפתוח את הלב לאהבה חדשה. איייי אייייי איייי, ככה זה, אחרי שנותנים לשבר לנוח, אפשר להתחיל להזיז אותו קצת, לשחק איתו קצת, לאתגר אותו קצת, כדי שהוא יתאחה כמו שצריך, לאט לאט, בזהירות, ומתוך עדינות גדולה. וזהו, זה השלב האחרון, אחרי השלב הזה אפשר לחזור לחיים, להתהלך בהם, בפחד גדול, ובאהבה גדולה, עד השבר הבא.
את הטור הזה כתבתי עם יד שבורה, עם טונות של משככי כאבים בדם. כרגע היד שלי מקובעת בתנוחה שתעזור לשבר להחלים, אבל בעוד כמה שבועות אני אוריד את הגבס, ואתחיל לעשות תרגילים כדי לחזק את היד שלי, כדי שאוכל לחזור לפרקט ולרסק איברים אחרים.
וכמו שגוף יכול להחלים משבר – הנפש השבורה יכולה להירפא, והלב השבור יכול להינחם! אחחחחחחח ואם תשאלו אותי, הדרך היא אותה הדרך. כי אין דבר שבור יותר מלב שבור, ואין דבר שלם יותר, מלב שהיה שבור, וחזר להיות שלם. שכוייח!
