גדלתי על סיפורו של יוסל'ה שוחמכר. נחמה, חברתי הטובה, הייתה נכדתה של רות בן־דוד שהבריחה את יוסל'ה לחו"ל. לא היה מי שלא חיפש את יוסל'ה, ולא רק כדי להרגיע את אמו המודאגת. זו הייתה כמעט מלחמת דת: מישהו זמם להעביר אותו על חילוניותו. ראש המוסד נרתם לחיפושים, לא פחות, ויום טוב עשו לו ליוסל'ה, בצאתו בשלום מן הקודש בלי פגע. בקרוב אצל מוישל'ה.
איפה מוישל'ה קליינרמן?
אני פוגשת אותם כל הזמן, נערים נהדרים, נעדרים. והם נעדרים הרבה לפני שהם נעלמים. הם רשומים בישיבה אבל המוסד מזמן כבר לא מחפש אחריהם, ראש המוסד לא כל שכן. הנשירה היא קודם כול מוסדית, בניגוד למה שנהוג לחשוב. היא לא קשורה לדת בכלל, לפחות בתחילתה. מוישי קליינרמן מעולם לא חשב על נטישת הדת. קבוצות גדלות והולכות של נערים ונערות שהמערכת לא יודעת להחזיק נפלטות מהמערכת, ובדרך הארוכה למטה, לא נפרשת להם שום רשת ביטחון שתשמור עליהם מעל לפני האדמה. המרחק שבין הענף לבין האדמה הוא המרחב הנעדר. שם חייבים לחפש, שם חייבים להזעיק את המוסד כולו ואת הממסד כולו לפני שחלילה ייבלעו באדמה. וכשבנים שלא חטאו נבלעים באדמה רק מי שיתאמץ מאוד יוכל להניח את האוזן על האדמה בקצה המדבר, ולשמוע ילדים בלועים שרים לעצמם בחושך: "מוישי אמת ותורתו אמת והאמת – נעדרת". כמו מוישי.
בקללות שבתורה יש קללה אחת נוראה ומופלאה: "ורדף אותם קול עלה נידף". אני מוקסמת מהקללה האיומה הזו, מפני שהיא מתעקשת על כך שלעלה נידף, לעלה שנהדף, יש קול. יש לו קול!
בקללות שבתורה יש קללה אחת נוראה ומופלאה: "ורדף אותם קול עלה נידף". אני מוקסמת מהקללה האיומה הזו, מפני שהיא מתעקשת על כך שלעלה נידף, לעלה שנהדף, יש קול. יש לו קול! אנחנו נתעקש לנוס מפני הקול הזה אבל הנערים הנהדרים ימשיכו לשיר באוזנינו: "איפה מוישל'ה ואיפה יוסי ואיפה נדב ואיפה בני", וכמה שננוס, תרדוף אותנו קללתם עד שלא נברח עוד.
"ובני קורח לא מתו. זיז נתבצר להם בגיהינום", יאמר המדרש. הבנים המופלאים האלה סבלו ממחלוקת שהם לא היו שייכים אליה בכלל. בתוך מוסדות ענקיים שביקשו להיות מה שאינם, הנערים האלה נבלעו בבולען הנורא ויצאו קרחים מכאן ומכאן. הזיז הזה שלא נותן להם לצלול לגיהינום, יהיה לפעמים בדמות אנשים נהדרים שצועקים להם: "תחזיק חזק עלה קטן". אנשים שלא שייכים לשום מוסד רשמי הולכים במדבריות בכל ראש חודש, כשאין אפילו ירח שיאיר את הרחובות, הם יצמידו אוזן לכבישים ולשבילים שכוחים עד שישמעו את הנערים הנעדרים שרים, מזמור לאסף, שיר מזמור לבני קורח.
וכך אני רואה אותם רוב הזמן. שרים. כל הזמן שרים. בגרון צרוד שרים, מתופפים על כל דבר שזז ושרים, פורטים בכוח על מיתרים קרועים בחן אינסופי לפני הא־לוהים, נושמים בקושי אל כלי נשיפה, כבר מזמן שכחו לשאוף, מחללים את עצמם וטובלים ועולים ומסתפגים, אמת מה נעדרים בצאתם מן הקודש. "מוישי אההמת ותורתו אההההמת" הם צועקים וגם: "תעיתי כשה אובד בקש עבדך ריבונו של עולם אני כל כך אוהב אותך לא רוצה שום דבר אחר מלבדך".
והנערים נעדרים, עדרים עדרים, ונושר מביא נושר. כשלמערכת לא מזיז, הם יהפכו להיות האחד עבור האחר הזיז שנתבצר להם בגיהינום והם ילוו זה את זה כמו שרק נעדרים יודעים, בשירת לוויים מדהימה ולפעמים, הם ילוו אותו, שלא נדע, בדרכו האחרונה לאדמה. כך שרו תלמידינו האהובים לידידיה הנער, זכרו לברכה, ידידיה הנהדר שלא יצא בשלום מן הקודש, איפה ידידיה.
בהרצאה למחנכות בשדות נגב השבוע, התבקשתי לדבר על בניית חוסן אצל ילדים. מודל החוסן המוכר ידבר על שלושה עקרונות שמעניקים חוסן לילד ומלווים אותו כל חייו: "I have, I am, I can". לפי המודל הזה, מה שיבנה חוסן אצל ילדים יהיה בראש ובראשונה האנשים שמקיפים אותו. אנשים שיהיו עבורו ל"I have" שאינו ניתן לערעור. אנשים שהוא יודע שיוכל לצעוק אליהם לעזרה כשיבקש ואם לא ידע לבקש, הם יֵדעו לשמוע בקולו, כשהוא שר, שהוא הולך ונעדר והם יהיו שם תמיד, מוסד אלטרנטיבי שיצעק אחריו "אייכה" כשישמע את דמיו צועקים מן האדמה.
אני חושבת שזה קו השבר שמאיים על החברה הדתית כרגע, לא פחות, מלחמתה של הדת על נפשות בניה הנעדרים. סוף השנה הזו יהיה עבור אלפי נערים ונערות גם סוף המוסד שהם שהו בו, איכשהו. עכשיו הם יסתובבו, עדרים־עדרים ויפריעו את מנוחת השכנים בשירתם כי לעלה נידף יש קול. קול צרוד ונפלא. "שאי את קולך ובקשי גם על נפשי, תקווה אל תאבדי", ישירו, האם נשמע?
המלאך הגואל אותי מכל רע, יברך את הנערים והנערות או, לפחות, יקרא בשמם: מוישי! אפרת! יוסל'ה! כי הם ידגו לרוב בקרב הארץ ואנחנו רוצים אותם כאן, על פני האדמה.
