שביתה, חצי שביתה
שביתות במגזר הציבורי הן תמיד עניין מקומם. עובדים – רופאים, מורים, עובדים סוציאליים -נאבקים על שיפור שכרם ותנאי עבודתם, על גבו של ציבור צרכני השירות: חולים, תלמידים והורים, אנשים קשי-יום הנזקקים לשירותי הרווחה. ארגוני העובדים מנמקים זאת בכך שזו הדרך היחידה למשוך את תשומת ליבו של המעסיק. אחרת, איש לא יתעניין במצוקתם.
אבל יש גם דרך אחרת: חוק בוררות חובה. כל סכסוך עבודה שלא ימצא את פתרונו בהידברות ישירה תוך פרק זמן מוגדר, יועבר להכרעה ברשות מיוחדת שתוקם לשם כך. הבוררים יהיו אנשי ציבור שאינם קשורים לסכסוך המדובר. גם הבוררים יחויבו בהכרעה תוך פרק זמן שיוגדר מראש, כדי שהבוררות לא תשמש אמצעי להזניח את תביעות העובדים לאורך שנים. אם פרק הזמן המוגדר יעבור ללא הכרעה, יוכלו העובדים לחזור לנשק השביתה.
לכאורה, זה פתרון מושלם. במקום לבחון את עצבי הציבור והממשלה גם יחד, יוכלו העובדים לקבל פתרון סביר לתביעותיהם, לא במשחק כוחני של כיפופי ידיים, אלא על-ידי בוררים שישתדלו לפסוק לצד הצדק. אבל משום מה, ארגוני העובדים והמפלגות הקרויות 'חברתיות' מסרבות לאורך שנים רבות לאמץ אותו. הם טוענים שזכות השביתה היא ערך חברתי מקודש. אבל שביתה לא אמורה להיות ערך כשלעצמה, אלא רק אמצעי להשגת צדק. וכאמצעי, דומה שלבוררות שתיעשה על-ידי אנשים הידועים בציבור כהגונים, יש לא פחות סיכוי להביא לפתרון צודק מאשר השביתה.
יתר על כן: זכות השביתה הפכה לעקרון חברתי מקודש בימי המהפכה התעשייתית, כאשר העובדים, כמו כורי הפחם בבריטניה, נאבקו במעבידים פרטיים נצלנים, שיכלו לפטר ולהותיר בחרפת רעב את מי שנאבק בהם. לכן היה צורך בעיגון חוקתי של זכות השביתה. היום, רוב עובדי 'הצווארון הלבן' מעדיפים בעצמם שלא להתאגד, ולנהל מו"מ אישי עם המעסיק, ועיקר השביתות נעשות במגזר הציבורי, שם דווקא אפשר בהחלט לאמץ דרכים טובות יותר להשגת צדק חברתי מאשר שביתה. הרי המעסיק, במקרה זה המדינה באמצעות משרד האוצר, אמור לחשוש מבוררות הרבה יותר מאשר העובדים חוששים ממנה. חזקה על רוב הבוררים שליבם ייטה יותר לעובדים מאשר למעסיק, מעצם נטייתם של רוב בני האדם להזדהות עם האנדרדוג. לא בטוח שתמיד יקבלו את טענות העובדים, אבל אפשר להניח שליבם יהיה פתוח לטענות האלה, סביר שפתוח בקלות רבה יותר מאשר לטענות האוצר.
מכאן שהתנגדות ארגוני העובדים להחלפת השביתות בבוררות אינה נוגעת דווקא להשגת צדק. במקרה הטוב, אפשר להסביר זאת בכך שהם פשוט תקועים בסיסמאות שאבד עליהן כלח; אבל הסברים ריאליים יותר יאמרו שאו שהם מאמינים שבכיפופי ידיים ישיגו יותר מאשר בבוררות, או שהם חוששים שבמצב של בוררות יירד גם מעמד הארגון, שמעתה יתמצה בניהול העתירות לבוררים ולא במאבק ישיר מול המעסיק. כך או כך, אלה לא סיבות שצריכות להכריע את הכף.
תורתם לאומנותם
התקפתו של הרב הראשי הספרדי, הרב יצחק יוסף, על ח"כ איתמר בן-גביר, הביאה לתשומת הלב את החשש של פטרוניו הפוליטיים של הרב יוסף, מפלגת ש"ס, מזינוק הפופולריות של בן-גביר אצל הדור הצעיר של המצביעים.
זה כמובן עניין מביש ופסול כשלעצמו, שרב ראשי מנצל את מעמדו התורני והממלכתי כדי לסייע למפלגה פוליטית. אבל מעבר לכך, כדאי גם לתהות מדוע בעצם הפך בן-גביר פופולרי בחוגי הש"סניקים הצעירים, ובעצם (גם אם במידה פחותה) גם בקרב הצעירים החרדים האשכנזים. השאלה מתחדדת נוכח העובדה שהדור החרדי הצעיר גם נחשב במקביל לפחות חרדי באורחותיו; צורך יותר מאבותיו את אמצעי התקשורת והבילוי המודרניים, גם כאלה שאינם הולמים בהכרח את אורח החיים החרדי. אז מדוע דווקא הדור הלכאורה מתון בדתיותו, נעשה פתאום קיצוני בתפישתו הלאומית?
נראה שבפועל, מדובר בשני צדדים של אותה מטבע; מטבע המרד של החרדים הצעירים. רבים מהם כבר אינם מוכנים עוד ללכת בתלם שהתוו אבותיהם. לא כאן המקום לעסוק בפירוט בסיבות המהפך הזה, אבל לצורך העניין נתייחס אליו כעובדה. למרד בדרכי אבות יכולים להיות ביטויים מסוגים שונים: סוג אחד הוא צריכה גוברת והולכת של אמצעי תקשורת ובילוי, שבעבר לא נחשבו לנחלת החרדים – אם משום חסרון כיס, ואם משום התנגדות עקרונית. סוג המרד השני הוא פנייה לכיוונים לאומניים שדורות קודמים של העולם החרדי מאוד נזהרו מהם; אם משום זהירות שלא להתעמת עם 'הגויים', ואם כדי לא להתעמת גם עם יהודים חילונים, שהיו ודאי כועסים על ציבור חרדי שלא מוכן לשרת בצה"ל, אבל שולח את שאר החברה הישראלית לעימותים רבים וחריפים.
הבושה הזו נגמרה. חלק מתהליך הישראליזציה של הצעירים החרדים היא אימוץ אותו בטחון עצמי המאפיין אנשים הבטוחים בשייכותם, שמאפשר להם לחשוף בגלוי את נטיות ליבם, גם אם אלה יעוררו ביקורת בקרב שכבות שונות בחברה. עכשיו השאלה היא מדוע נטיות ליבם הולכות דווקא לכיוון הלאומני? ועל כך יש הרבה תשובות אפשריות: מנטייתם הכללית של מיעוטים לבנות את זהותם דרך דיכוי זהותם של מיעוטים אחרים; החיבור הכללי שקיים בדתות רבות, ובוודאי ביהדות, בין הפן הדתי לפן הלאומי-לאומני (כולל מרכיב של חשדנות ועוינות לזרים) – ועד ההנחה ש'ישראליזציה' היא במהותה התמקדות בפן הלאומי, במקרה זה על חשבון הפן הדתי; ממש כפי שאירע קודם לכן לצעירי הציונות הדתית. במקרה של החרדים, זה עוד יותר טבעי ובמקביל גם מקומם: חברה שלא ממלאת את מצוות עשה של הלאומיות [כמו שותפות בשירות הבטחון, או התיישבות] מוצאת לעצמה זהות לאומית קלה לעיכול, באמצעות העוינות לאחר.
מים שאל, סירוב קיבל
הרב אביעד גדות, רב חרד"לי צעיר, חשף לפני ימים אחדים את הסיפור הבא: הוא הגיע לניחום אבלים בירושלים, ומצא שם את סגן השר לענייני דתות, מתן כהנא. זה היה יום חם, אבל גדות נמנע מלהעביר לכהנא את קנקן המים שהיה על השולחן. זאת, כפי שהסביר, בגלל ביקורתו על רפורמות שירותי הדת שיזם כהנא. הוא אף לא התבייש לספר על כך ביוזמתו ברשת, משמע חשב שהצעד ראוי ויכבד אותו.
אבל האמת היא שמדובר בצעד מביש, כמעט בגדר לא יאמן. אפילו התנהגות אנושית בסיסית של העברת קנקן מים ליהודי אחר נפלה קורבן למחלוקת האידיאולוגית. זה באמת מתחיל להזכיר את סיפורי קמצא ובר קמצא של ימי החורבן.
