מזרחי, צביקה, בובו, גדעון ואני היינו סוג של חבורה בלתי נפרדת. היום כשאני חושב על זה, אני מבין שהיינו חבורה של אנשים שזקוקים למרחב לא שיפוטי ומאוד מבין ומאוד מכיל בתוך הקלחת הזו שנקראת חיי ישיבה. בכל אחד מאיתנו היה משהו קצת אחר. מזרחי היה חוצניק ממקסיקו אז מטבע הדברים, ואני הייתי טיפוס כותב אז מטבע הדברים, וצביקה ובובו היו (ועדיין) היצורים עם הנפש הכי חופשית בעולם וגדעון היה שקט כזה שתמיד נראה כמו מישהו שהולך עם איזה סוד גדול בבטן. חלקנו את אותו חדר בפנימייה, את הסיגריות הראשונות שלנו עישנו יחד (חוץ מבובו שלא נגע בסיגריה בעיקר בגלל שזה היה דופק לו את יכולות הריצה בכדורגל), וכל אחד תרם מהחוזקות שלו לחיי החבורה. הכרנו אחד את השני לעומק וגידלנו יחד כמה דגי זהב באקווריום גדול. אני מוכן להישבע שהם חיו אצלנו הרבה מעל ממוצע תוחלת החיים של דגי זהב.
יום אחד בסוף ועד א׳ בובו אמר שהוא עוזב וטס לישיבה בחו"ל. ואנחנו לקחנו את זה כל כך קשה ואמרנו לו, בובו בחייאת, מה תעשה בחו"ל. ובובו הסתכל לאופק ושתק וראיתי בעיניים שלו שקשה לו. אז שתקתי גם. ואז בובו אמר, תביא סיגריה ואני נתתי לו וזו הייתה הפעם הראשונה שבובו עישן. וככה, לפרידה ההיא מבובו יש עד היום ריח של עשן. נשארנו ארבעה.
לא הרבה זמן אחר כך לצביקה נשבר מהמשטר הקטנוני שהונהג בישיבה בזמנו והוא בחר לנסות ישיבה אחרת בעיר אחרת עם משטר אחר. ואנחנו הפצרנו בו והתחננו אליו שלא יעזוב, אבל צביקה נשאר בשלו ואמר שהוא עוד רגע משתגע ושנמאס לו מהטירוף הזה. אז ניסינו להגיד לו שמשטר יש בכל ישיבה, ולכל ראש ישיבה ומשגיח לפעמים עולה הג'ננה, אבל צביקה התעקש וכדי להרגיע אותנו הבטיח לשמור על קשר. נשארנו שלושה.
נשארנו רק מזרחי ואני. במקום החברים שעזבו נכנסו לגור איתנו בחורים אחרים מהוועד. בחורים נחמדים, אבל גם קצת שיפוטיים ומאוד לא מבינים ובקושי מכילים
האווירה בחדר שלנו כבר לא הייתה כמו פעם. הייתה איזו עצבות באוויר, דגי הזהב הלכו לעולמם בזה אחר זה. הימים נקפו. יום אחד גדעון החליט שהוא מפנה לנו עורף. לא יודע בדיוק מה עבר עליו. אולי הסוד פעפע מדי. אז הוא הלך למשגיח ואמר לו שהוא רוצה לעבור לחדר אחר. ומאז שגדעון עבר לחדר אחר בקצה המרוחק של המסדרון, הקשר שלנו הלך ודעך עד שנעלם לגמרי.
נשארנו רק מזרחי ואני. במקום החברים שעזבו נכנסו לגור איתנו בחורים אחרים מהוועד. בחורים נחמדים, אבל גם קצת שיפוטיים ומאוד לא מבינים ובקושי מכילים. בתוך־תוכי ידעתי שזה רק עניין של זמן עד שמזרחי מודיע חגיגית שהוא טס לשידוכים במקסיקו. וואן וואי טיקט מה שנקרא. כי אצל חוצניקים יש איזה עניין כזה שמתחתנים בתוך הקהילה או מקסימום עם קהילה סמוכה. וכשהיום הזה בא, לא ניסיתי אפילו לשכנע את מזרחי להישאר, רק איחלתי לו בהצלחה וארגנתי לו מסיבת פרידה מצחיקה בחדר האוכל וכל אחד מהוועד שלנו עלה בתורו לברך ולאחל למזרחי זיווג הגון והצלחה בחיים שמעבר לים. גם אני עליתי להגיד משהו, אבל יצאו לי מהפה מילים חלולות וחסרות משמעות יחסית לזה שהייתי החבר הכי טוב של מזרחי. לנגד עיניי עברו כל החוויות שלנו יחד עוד מהימים שהיינו חמישייה הדוקה. הזכרתי את נשמות דגי הזהב שבטח ילוו את מזרחי לדייטים במלונות מקסיקניים, והחבר'ה צחקקו ושתו קולה ואכלו במבה וזהו. זה היה רביעי בלילה. מזרחי לקח את המזוודות שלו, חיבק את כולם ועלה למונית נשר. מהחלון הוא נופף לנו לשלום ובאמת שלא היה לנו שמץ של מושג מתי נתראה שוב.
החיים ממשיכים. תמיד, בכל מצב. גם אחרי הדרמות הכי גדולות הלילה נגמר והשמש זורחת. והנה, השבוע ביום שני לפנות בוקר, מזרחי נחת בנתב״ג אחרי טיסה ארוכה, מתישה ומרובת קונקשנים. שנים לא פגשנו אותו. שנים שמענו את הקול שלו רק בהודעות קוליות בווטסאפ וראינו את הפנים שלו רק בתמונות סלפי מעוותת שהוא היה שולח.
לרגל הביקור ההיסטורי פתחנו לנו קבוצת ווטסאפ ייעודית ותיאמנו להיפגש באיזה ערב בחצר של בובו. קנינו כמה סטייקים וכמה נקניקיות וכמה בירות ונפלנו זה על צווארו של זה בהתרגשות בל תתואר. לרגע אחד קטנטן נראינו כמו פעם. למרות שעם גדעון כבר אין לנו קשר ולמרות שכולנו התבגרנו קצת, ואצל כולנו החיים נראים אחרת. לאה, הבת הגדולה של מזרחי כבר כמעט בת עשר (!), בובו כבר מזמן סיים תואר ראשון וצביקה כבש חצי גלובוס ועדיין מחפש את האחת בקצב שלו. ואני, יושב איתם בחצר, עם האנשים האלה שאני כל כך אוהב, ומבטיח לכתוב עלינו טור.
